נדמה כאילו שתשרי וחגיו הרבים התרחש לפני שנים רבות. הנשמה המיוחדת של הימים הנוראים וזמן שמחתנו, האורות והאווירה האלוקית המיוחדת עזבו והותירו אותנו להתמודד לבד מול השגרה.
הימים עוברים כמו נהר שוצף וגועש. הלוואי שהיה לי את המרץ שלהם. זה מלחיץ. בעוד פחות מחודש אחגוג חמישים. וואו! איזה גיל זה. אימא'לה, איזה פחד. כן. אני שומעת משפטים כמו "את לא נראית בכלל בת חמישים" וזה מביא אותי לחשבון נפש. אני שואלת את עצמי "איפה אני לא נראית", "איפה אני לא רואה את עצמי".
בעלי מרגיע אותי ואומר: "אל תדאגי. השמיים לא יפלו. תרגיעי". אבל יום הולדת אינו סתם יום, בטח לא כאשר מדובר בהחלפת קידומת. אני מרגישה שזו עת לחשבון נפש פנימי. התאריך ביומן הוא עוד סימן. סימן שעלי לעשות תשובה. סימן שעלי להפנים שהגעתי לגיל העצה. סימן שעליי לומר ביי-ביי לגיל הבינה. סימן שעליי לקחת עצה מהעבר: להסתכל לאחור אל מה שהיה, להרחיב מבט קדימה על מה שיהיה, ולהרהר ולחשוב איך אני רוצה שייראו חיי.
למרות שנדמה שחלפו יובלות מאז החגים, אבל אפילו לא חלפו שבועיים ואני עדיין זוכרת שבמוצאי שמחת תורה הגעתי להקפות שניות בבית הכנסת 'בית מנחם' בכפר חב"ד. המארגנים פינו מקום בעזרת גברים מאחורי מחיצה שהייתה נמוכה מידי לנשים. על הפרנצע'ס שהורכבו מספסלי עץ מתקלפים ושולחנות רעועים עמדו עשרות נשים והסתכלו בגברים הרוקדים. לא שרנו. בוודאי שלא רקדנו חס וחלילה. ועדיין המחיצה הנמוכה לא הספיקה לדעתי. למרות שציורים מהעבר מעידים כי כך נהגו בהקפות בבתי כנסת רבים בקהילות ישראל, היה מן הראוי להגביה את המחיצות.
ומכאן לרגע אישי שגרם לי לחשוב. מישהי נוספת ניסתה לעלות על הספסל עליו ניצבתי בין בנות מיוזעות שלא ידעו אם זה חורף של מזגנים או לחות מההבל שעלה מהרוקדים. הושטתי לה יד וגם הצליחה איכשהו למצוא את מקומה על הספסל הדחוס לעייפה. ומאותו רגע לא הפסיקה לנקר במוחי השאלה "האם נוכל לתת יד?".
לא. אני לא מדברת רק על מעשי חסד, על עזרה לזולת. אני מדברת על נתינת יד לשרשרת הדורות. גילו לנו שאנחנו צאצאיות דור המדבר. הדור בו הובילה מרים הנביאה את הנשים היוצאות ממצרים והזכירה להן בעוד לילה, בעודן אורזות בחיפזון את מעט מיטלטליהן, לתחוב לאריזה גם תוף. כל זאת מתוך אמונה ברורה שהקב"ה מזמן להן ישועה וניצחון.
קוראים לי מירי (מרים) וברור לי שאף אחת לא עזבה מבלי שהביטה לאחור על-מנת לוודא שאף אחת לא נשארה שם בתוך מצרים, בתוך המגבלות והמצרים שלה. אין לי ספק שגם עתה, בדרך לגאולה האמתית והשלימה, רגע לפני ביאת משיח צדקנו, עלינו ללמוד ממרים הנביאה ומהנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים, ולהושיט יד לנשים נוספות כדי להיות מוכנות לקראת היום הגדול והנורא בו יעמדו רגלי המבשר על הר הזיתים.
היי, בנות, תביאו סולם, תעזרו לי. בואו נרד מהעץ מהרף הגבוה שהצבנו לעצמנו להיות יפות, רזות, בשלניות ומארחות מושלמות. בואו נציב לנו מטרה אחת ברורה וגדולה שאחריה כל הנ"ל ייראה כמו משחק ילדים. בואו נשאף למעלה, לקיום הייעוד "אז ישיר משה ובני ישראל... ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה". בואו נרקוד משיח כי בא מועד!
---
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" - אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו.
