היום חל יום השנה הרביעי לפטירתו של מר"ן ר' עובדיה יוסף ע"ה. על גדלותו התורנית יעידו כתביו וספריו ואף חכמים ונבונים אשר גדולים ממני בחוכמה ובמניין. אך אכתוב מעט על אהבתו הגדולה למוסיקה הקלאסית המזרחית אשר בתקופת הזוהר והפריחה שלה הוא גדל ואותה אהב לשמוע בשפה הערבית שפת המקור שלה ובשפת הקודש זאנר -עולם הפיוט.
אהבתו המוסיקלית של הרב הייתה המוסיקה המצרית של שנות ה-20 עד לשנות ה-50 של המאה הקודמת, וכמובן בראש הרשימה מחמד עבד אלוהאב ואום כולתום שקרנם המוסיקלית עלתה בדיוק באותן השנים. מטבע הדברים בשנות שהותו במצרים בין השנים 1947 ועד לשנת 1950 שבה חזר לארץ הכיר יותר את המוסיקה המצרית והתוודע אל היוצרים שלה.
הרב גדל על שירת סיד דרויש ומחמד עבד אלוהאב המצריים כמו על גדולי הפייטנים שעלו לירושלים ממדינות ערב ובעיקר מחלב, ולמד את שירת הפיוט שחיברו משוררי חלב בעברית על לחנים בשפה הערבית עם מיצלול שפתי דומה להפליא, ושירת הבקשות של יהודי סוריה שהחלה להתגבש בירושלים ובבתי הכנסת המרכזיים שלה כמו עדס או מוסאיוף.
אצל אספני המוסיקה הפיוטית קיים מאגר של עשרות הקלטות ביתיות של הרב שהוא שר בקולו פתיחות (אלתור מוסיקלי עם טקסט בעברית) שירים ישנים וקדישים בלחנים של להיטי המוסיקה בערבית. חלק מאותן ההקלטות שהוא שר בקולו ללא ליווי כילי ומעטות מהן בלווי נגן עוד או שירת מענה עם משפחתו.
הקלטות אלו שהוקלטו על טייפ סלילים בהזדמנויות שונות עברו דיגיטציה בזכותו של החזן יחזקאל ציון שהיה חזנו האישי של הרב שקיבל את אותן הסלילים מהרב אף שהרב כבר לא זכר מה היה באותן הסלילים והופתע לגלות עשרות קלטות טייפ שהביא לו יחזקאל לאחר מס' חודשים כאשר סיים להעביר את התוכן שלהם.
אהבתו של הרב לחזנות המזרחית לשירת הפיוט והבקשות, ולמוסיקה בערבית הייתה ידועה לכל קרוביו. כולם ידעו שבשביל לשמח את הרב באירוע משפחתי או בחגי ישראל צריך להביא לרב פייטן שאהב במיוחד עלמנת שינעים בשירתו עם פיוטים ספציפיים שהרב אהב וביקש מהחזנים.
הרב אהב הרבה חזנים ואין כמעט חזן מזרחי שלא הובא לרב בהזדמנויות כאלו ואחרות אך ללא ספק שלושת החזנים ששהו במחיצתו יותר מכולם הם הרב שמעון אלוף רבה של קהילת אהבה ואחווה בברוקלין והחזנים יחזקאל ציון ומשה חבושה.
בצילומי וידאו רבים של שמחות משפחתיות בבית הרב או של המקורבים אליו רואים את הרב מתרפק בהנאה כה גדולה על ביצוע השירים שאותם כה אהב וביקש מהחזנים שישירו לו שם. למותר לציין שבקיאותו ויכולת הזיכרון הפנומנאלי של הרב באה לידי ביטוי גם כאן והרב זכר שירים ופיוטים רבים בעל פה ושר מילה במילה עם החזן בלי שהסתכל כלל וכלל על ספר הפיוטים.
מתוך סגנון השירים שהרב ביקש מהחזנים לבצע לו אנחנו למדים מה הסטייל המוסיקלי שהיה מועדף אצל הרב. מוסיקת ה-"טרב" הישנה של מצרים עם שירים מזאנר האדוואר והתק'תוק'ה של שנות ה-20 של המאה הקודמת במצרים. שירים אלו לא זכו לביצועים רבים אפילו במדינות ערב מפני שהמודרניזציה והמוסיקה החדשה של עבד אלוהאב ואום כולתום בשנות ה-60 ועד שנות ה-80 תפסו מקום מרכזי בעולם השירה הכללי, במדינות ערב וגם בישראל ועולם הפיוט ביצעו פחות את אותה מוסיקה עתיקה והשירים החדשים הם אלו שבוצעו במופעי פיוט או בשמחות משפחתיות.
את אותה מוסיקה חדשה הרב לא הכיר אפילו שהיא בוצעה מפיהם של אותם מבצעים שאהב לשמוע הוא הכיר את המוסיקה של עד שנות ה-50 ואותה אהב לשמוע ואף הרבה לבקש אותה מהחזנים שלעתים היו צריכים להתכונן במיוחד לשיר שהרב אוהב או מבקש כי לא מדובר על שיר שאינו מצוי או שאינו מבוצע ביום יום שלהם.
החזנים ידעו כבר את סגנונו המוסיקלי המועדף על הרב ולכן כמעט כל מה ששרו לו היה לטעמו ולעומת זאת היה קל מאוד להבחין בשפת הגוף של הרב אם הביצוע מצא חן בעיניו או שיש לו הערה או ההארה על הביצוע.
היה מדהים לראות את הרב בסיטואציות של אירוע משפחתי כמו שבע ברכות של אחד מנכדיו ושבשולחן המוזמנים יושבים לצידו רבנים, דיינים ופוליטיקאים בכירים ועדיין הוא מתרכז בשירה שמנוגנת ומבקש מהחזן לבצע שיר פלוני ושר איתו לאורך כל השיר את המילים.
רבים מדברים על הגדלות התורנית של הרב אך אני בחרתי לדבר דווקא על האנושיות של הרב וזה בא לידי ביטוי במקרה שראיתי בזמן שזכיתי לנגן לצידו של החזן משה חבושה באחת מההזדמנויות שניגנתי לרב ע"ה.
היה זה בלג' בעומר בביתו של הרב שטרית לפני מס' שנים. כהרגלו, הרב הגיע אחרי שכל המוזמנים כבר נמצאים. ומיד בהגיעו הוא כבר ביקש מהחזן משה חבושה לבצע את הפיוט "נורא ורם" ומשם עבר חבושה לשירים נוספים מהסגנון שהרב אהב במיוחד וכמו שחבושה מומחה בלבצע.
תוך כדי שעוברים משיר לשיר והרב ראה שמוגש אוכל לשולחן אך אנחנו לא אוכלים כי אנו מנגנים לרב, עצר אותנו הרב ולקח בידו מחתיכת הלחם שהייתה אצלו וטבל אותה באוכל שהיה מוגש ונתן לנו לאכול וממש ציווה עלנו להפסיק לנגן ולאכול כעת.
חבושה היה כבר מורגל בכאלו דברים מהרב אבל עבורי זה היה מחזה נדיר שראיתי בו את מידת האכפתיות של הרב שדאג לנו לאכול ולא רק שננגן ונשיר לו.
בשונה מחזנים מסוימים שמדברים על הרב במושג של ידען במקאמאת ובשמותם ובכלל מציגים אותו כמוסיקאי אני מתעקש להדגיש תמיד שהרב לא היה מוסיקאי ולא עסק במוסיקה, לו היה עוסק במוסיקה לא היה מגיע להיות גדול הדור וענק רוח כפי שזכה להיות. הרב אהב מאוד מוסיקה וגדל בדור שהמוסיקה הזאת הייתה פופולרית ומשם נבע הידע שלו. הוא לא הבין במושגים מוסיקליים וגם שירתו מעידה על כך. לא היו בה חוקיות של קצב ומקצב וגם לא תמיד חוקיות טונאלית, אך היה בה הרבה "טעם" ישן של המוסיקה העתיקה ושמיעת מקאמת בסגנון העתיק וביצוע בסגנון הזה.
בעיניי, כל נסיון להציג את הרב כאחד ששמע מוסיקה להנאתו ועסק בה זה פשוט הקטנה של גדלות רוחו של הרב. הרב עסק ראשו וכולו בלימוד התורה ועסק בכתיבת ספריו והיה שומע את אותה השירה כאשר בני ביתו היו מתקשרים לחזן משה חבושה ומזמינים אותו לשמח את הרב במיוחד וגם אז תמיד עיניו היו בשעון לבדוק מה הרגע הראשון שמתאפשר לו לחזור לספריו ולתורותו.
זיכרונו של הרב היה מפליא גם בשירים שחזנים היו מבצעים בעבורו והיו מדלגים בתים שלא בכוונה ומיד היה מחזיר אותם לבית שהחסירו או שמחכה לסוף השיר ואומר להם במתק לשונו "היטבת לשיר אבל דילגת על בית פלוני...