כל אחד מאיתנו יכול למעוד בעת הליכה ברחוב ובמקרים מסוימים הנפילה עלולה לגרום לנזק של ממש. כאשר התאונה מתרחשת במרחב הציבורי, ייתכן לעתים שניתן לייחס אחריות לרשות המקומית. בפרט כאשר האירוע היה תוצאה של מכשול שהרשות הייתה צריכה ויכולה להסיר.
ואכן, מדי שנה, מונחות לפתחן של הערכאות בישראל לא מעט תביעות נזקי גוף בגין תאונות ברחוב. זהו גם עניינו של פסק הדין הבא, שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים בעקבות תביעה שהוגשה נגד עיריית ירושלים.
התובעת, (ת"א 15140-10-13 פסנדי נ' עירית ירושלים) תושבת הבירה בשנות ה-50 לחייה, טענה כי נפלה בשביל גישה בחורשה בדרך לביתה. בעקבות התאונה היא פונתה לבית החולים על ידי אמבולנס, וכאשר שבה עם בנה ל"זירת האירוע" באור יום הבינה כי המקרה נגרם בגלל גזע עץ הבולט מן הקרקע.
אחריות העירייה לתאונות בשטחה, מנין?
על פי פקודת העיריות, החלה כמובן גם על עיריית ירושלים, מוטלת על העירייה חובת זהירות כלפי עוברי האורח המשתמשים בדרכים שבתחומה. חובת הזהירות הזו נובעת מהסמכויות והמעמד שהוקנו לעירייה בפקודת העיריות ובמסגרתן היא מחויבת להסיר מכשולים בשטחים הציבוריים.
חשוב להדגיש שחובת הזהירות הנ"ל איננה מוחלטת וכמובן שלא כל החלקה ברחוב מהווה עילה להגשת תביעה. ידוע גם שהעירייה לא יכולה להיות נוכחת בכל מקום ובכל עת. כלומר, תאונה בדבר נפילה ברחוב נבחנת בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה.
נפגע גוף המבקש לקבל פיצויים מעירייה בגין תאונה ברחוב צריך להוכיח את קרות האירוע, את הגורם לאירוע, את הסיבה שלטענתו יש לייחס את הרשלנות לעירייה ואת הנזק שנגרם לו. עליו לתמוך את טענותיו בראיות שונות כמו תצהירי עדי ראיה, צילומים של המקום המדויק, מסמכים רפואיים וכדומה.
העירייה הייתה אחראית על בטיחות הולכי הרגל בשביל המדובר
במקרה שלנו, בית המשפט קבע כי עיריית ירושלים אכן חייבת בפיצויים לתובעת. מהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט הוכח כי השביל בחורשה שבו אירעה התאונה הוא שביל שמוחזק על ידי העירייה באמצעות קבלן משנה הנמצא במקום כל יום. בית המשפט ציין כי העירייה מבצעת בשביל מטלות ניקיון יומיות ופעם בשנה עורכת באזור עבודות גיזום. נמצא כי זהו שביל שמשמש למעבר הולכי רגל עם שני פתחים ברורים ומבקרים בו מדי יום גם ילדים בדרכם לבית הספר.
אלו פרטים חשובים שכן העירייה טענה בין השאר שאי אפשר היה לצפות שהתובעת אכן תלך בשביל נשוא התביעה. בית המשפט קבע כי אם העירייה הייתה סבורה שאין לאפשר גישה לשביל אזי היה עליה לפעול בכדי למנוע מעבר הולכי הרגל דרכו (למשל על ידי גדר, מחסומים, שילוט וכדומה).
טענה נוספת שהוצגה על ידי העירייה הייתה כי התובעת נפלה כחלק מ"סיכוני החיים הרגילים". מדובר בטענת הגנה נפוצה בתביעות מסוג זה שמטרתה לנתק את הקשר שבין הנפילה למכשול. עם זאת, גם טענה זו לא צלחה. בפסק הדין נקבע כי גזע עץ שבולט מספר ס"מ מעל לשביל המשמש להולכי רגל הוא בהחלט "סיכון בלתי סביר" המצדיק נקיטת "אמצעים סבירים למניעתו". כלומר, הנפילה של התובעת לא הייתה "סיכון חיים רגיל".
העירייה ניסתה לטעון גם שגדם העץ בכלל לא שייך לה, אולם גם ניסיון זה לא הניב פרי מבחינתה. נקבע כי גם אם היה אפשר להניח שגזע העץ המדובר לא הוצב במקום על ידי העירייה, ואפילו אם היה גורם אחר שעשה זאת (במקרה שלנו, הטענה הייתה נגד חברת החשמל), הדבר לא מבטל את חובתה של העירייה לשמור על ביטחון ציבור העוברים והשבים. הוכח כאמור שהעירייה מתחזקת את השביל באופן יומיומי על ידי קבלן משנה ושהיא מפקחת על עבודתו.
"העירייה התרשלה בכך שלא מנעה את קיומו של המפגע ולא נקטה אמצעי מספיק על מנת למנוע את הסיכון שנוצר בדרכה של התובעת", נכתב בפסק הדין, "אילו העירייה הייתה מפקחת באופן הולם על תחזוקת החורשה, סביר להניח כי נפילתה של התובעת הייתה נמנעת. בנסיבות אלה, העירייה אחראית לנזקיה".
אני רואה חשיבות רבה בתביעות אלו מול הנזקים של העיריות. מלבד העובדה שמגיע פיצוי לנפגע מהרשלנות של העירייה, תביעות אלו יגרמו לעיריות למנוע תקלות ומכשולים ברחובות העיר.