חבורת זורקי אבנים ורוצחי תינוקות ניצחו את המדינה 'החזקה ביותר' במזרח התיכון. יתכן שאנחנו חזקים או אפילו הכי-חזקים במזרח התיכון, אבל בקבלת החלטות ובעמידה על דעות, אנחנו חלשים.
ביום חמישי האחרון התכנסה ישיבת הקבינט וביבי כמו תמיד, הטיל את האחריות לקבלת ההחלטה בעניין המגנומטרים על המשטרה ומשרד לביטחון פנים. ביבי עושה חשבון פוליטי פשוט, אם המגנומטרים יובילו להסלמה הרת אסון, הוא יאשים את המשטרה, ואילו אם המהלך הביטחוני יוביל לרגיעה הוא ינכס לעצמו את הקרדיט.
ביבי ידוע כ'מנהיג' שלא יודע לקבל החלטות, אבל אף אחד לא יגזול ממנו את התואר "מומחה ליחסי חוץ".
תפקידו של הקבינט המדיני ביטחוני - במדינה מתוקנת - הוא לקבל החלטות משמעותיות על סמך הערכות מודיעיניות. כלומר ראיה לטווח ארוך, האם תהיה הסלמה או איך ישפיעו הצבת המגנומטרים על הרחוב הערבי. וכאן עולה שאלה חשובה, האם הקבינט לא צפה את ההסלמה? הרי רוב הסיכויים שהם ידעו שככל הנראה העולם יכעס על ישראל ויפעיל עליה לחץ, הרחוב הערבי ישתולל ואף ירצח יהודים, ובכל זאת הם קיבלו את החלטה הזו.
אז הם כנראה הבינו שבטווח הארוך זה שווה את זה, אמנם בטווח הקרוב תהיה הסלמה ואולי גם נרצחים, אבל בעתיד הנראה לעין הערבים יתרגלו. יוצא איפה שאם הקבינט קיבל בכל זאת את ההחלטה הזו כנראה שהוא שיקלל את כל התוצאות והתרחישים, אולם ברגע שהקבינט מתקפל וישראל מסירה את המגנומטרים, האם ניתן לומר שהקבינט אשם ברצח המשפחה מחלמיש? האם ישראל טיפסה על עץ גבוה בידיעה שהיא תרד ממנו תוך מספר ימים?
אמנם אני לא איש ביטחון, אבל גם אני יודע שאם מאיימים על מישהו ולא מבצעים, זה גורר שוב ושוב את אותה התנהגות שבגינה יצא האיום הראשון.
ישראל איבדה ומאבדת מכוח ההרתעה שלה בכל אירוע טרור שקורה. אנחנו במדרון חלקלק של איבוד-הרתעה שהולך ומתעצם. אולם באירוע האחרון בהר הבית, ניכר לרגע קט שינוי במגמה, ממשלת ישראל לא איימה איומי-ליברמן-חסרי-בסיס, אלא באה והציבה אמצעי בטיחות בהר הבית, ועל אף הלחץ הכבד שהופעל עליה, היא המשיכה לעמוד על שלה ולא הסירה אותם. למרות שתפילות יום השישי קרבו והערבים צווחו על "יום זעם".
לרגע כבר סיננתי שאפו לממשלת ישראל שמורידה את כפפות הפחד והחוסר אונים שהיא לובשת בשנים האחרונות. ואז הגיעו מחאות, קריאות, לחץ, טרור, רצח, והופ... המגנומטרים הוסרו. מה המסר שהם למדו? ככל שתתפרעו יותר - תקבלו יותר. איומים על יום שישי זועם וימי נכבה למיניהם לא עושים עלינו רושם, רוצים שדברים יתחילו לזוז? תתחילו עם פיגועים מחרידים. סליחה, תמשיכו עם פיגועים מחרידים. אנשים אצלנו כבר ימצאו סיבה למה אנחנו אשמים.
מעבר כמובן לעובדה שוויתור מוביל לוויתור, וברגע שתוך יומיים מקפלים את המדינה 'החזקה' באזור, אפשר להגיע עם רשימת דרישות, כמו שקורה בדיוק עכשיו. והמסר ליהודים מה איתו? דברים שרואים מכאן לא רואים משם, אנחנו ממשלה שמבטיחה להבטיח ולא מבטיחה לקיים, ובגדול אנחנו ממשלה של דיבורים, הרבה דיבורים.
אפרופו סיבות והסברים לרצח המחריד בחלמיש. הטענה על כך שהרצח האחרון היה בגלל המגנומטרים הוא עלוב בכל קנה מידה אפשרי. מאז ומעולם היהודים ידעו תמיד להאשים את עצמם. יש אמרה מפורסמת בנצרות שאומרת, אם נתנו לך סטירה, הגש את הלחי השנייה, מסתבר שהיחידים שאימצו את זה הם דווקא היהודים. לא סתם אימצו אלא גם שידרגו, אם נותנים לך סטירה, מצא סיבה הגיונית (או לא) למה זה מגיע לך.
רצח היה פה תמיד, לצערנו רצח גם יהיה פה תמיד, הדבר שהערבים מצטיינים בו יותר מכל זה רצח. ובמקום להילחם בזה, אנחנו אלו שמספקים להם תצטדקי למעשיהם הנבזיים. ביום שנבין שלא משנה מה נעשה אין שום הסבר או סיבה לשחוט משפחה בשולחן שבת, הדברים יראו אחרת. אבל גם אם לא, זה בהחלט יפחית במקצת את הרוח גבית שהם מקבלים מאתנו, היהודים...
אם בטרור ורוח גבית עסקינן, אי אפשר להתעלם מהתמיכה של "הפרטנר שלנו לשלום" אבו מאזן. האיש שקורא מעל כל במה אפשרית קריאות לשלום, וטוען בתוקף שישראל אשמה במניעת השלום, הוא אותו האיש שהראשות הפלסטינית בהנהגתו שופכת מיליוני שקלים בתמיכה במחבלים ובבני משפחותיהם, לא רק תמיכה בדמות כסף בבנק היא מספקת, אלא גם תמיכה מוראלית בדמות קריאת רחובות וכיכרות על שמות של רוצחים ומערכת חינוך משומנת שמלמדת את ההיסטוריה של 'הגיבורים' הפלסטינים. אז בפעם הבאה שמישהו יספר לכם על הרוב הערבי המתון, ועל הפרטנר הנחמד שמחכה לחתימה של ישראל על מסמך אמנת שלום, תכניסו לו סטירה לפנים ותבקשו ממנו להסביר למה זה היה מגיע לו.