בית הדין הרבני הגדול לערעורים נדרש היום להיסטוריה המרתקת של שכונת מחנה יהודה בירושלים במסגרת דיון נדל"ני על גורלו של בית הכנסת "בית יהודה" שנוסד כהקדש לפני קום המדינה.
עיריית ירושלים קבעה את בניין בית הכנסת כבניין לשימור. על קירות בית הכנסת צייר האמן הירושלמי יצחק ב"ק בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים ציורי מקום קדוש על כל אחד מארבעת קירות בית הכנסת בית יהודה: הכותל המערבי, קבר רחל, קבר שמעון בר יוחאי וקבר ר' מאיר בעל הנס. רפרודוקציות של ציורים אלו מצויות לרוב בספרי היסטוריה ותולדות ארץ ישראל.
בית הכנסת מצוי בשכונה שלימים נבלעה בשכונת "מחנה יהודה" ונקראה אז "בית יעקב" על שם שבעים הבתים שרצו המייסדים לבנות בה, על פי הפסוק "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה – שבעים". כיום קיים במתחם ההקדש בית כנסת פעיל ובו זה כ-7 שנים כולל אברכים מן הציונות הדתית, ובחלק אחר של המתחם פועל למעלה מ-45 שנה כולל אברכים של "יוצאי ישיבת חברון".
חברת האשד לייזום וניהול נדל"ן פנתה לפני מספר שנים לבית הדין הרבני – לטענתה בשם המפקח על ההקדשות – וביקשה למנות נאמנים להקדש מאחר שלדבריהם נאמניו נפטרו. החברה הציעה למנות את נאמני הקדש "תלמוד תורה עץ חיים" לנאמנים גם על הקדש זה, מאחר שלפני כמאה שנה התקיים שם תלמוד תורה של "עץ חיים".
במהלך הדיון התברר כי קיימים להקדש נאמנים שמינה בית המשפט המחוזי, ואלו טענו כי ההליך בבית הדין הרבני הוא ניסיון השתלטות של נאמני עץ חיים על נכסי ההקדש. בשלב זה החלה מחלוקת האם זה הקדש דתי או ציבורי ומי מוסמך למנות נאמנים להקדש זה. היועץ המשפטי לממשלה התייצב בהליך והצדיק את עמדת הנאמנים שמינה בית המשפט המחוזי.
ראשיתו של הסיפור בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 עם היציאה מחומות העיר העתיקה. את הקרקע של שכונת בית יעקב רכש רבי משה גראף מבריינסק במחיר של 500 נפולאונים זהב. גראף היה מראשי כולל הורודנא של הפרושים יוצאי פולין הרוסית. בשנת תרל"ה, 1875, הוקמה השכונה ובמרכזה נבנה בית הכנסת "בית יהודה" שנתרם על ידי יהודה לייב לוויטס בסך 10,000 גרוש כהקדש ש"לא יימכר ולא ייגאל".
לפני מותו ציווה גראף את רכושו הפרטי להקדש דתי הוא נוסד בפני בית הדין השרעי בשנת 1885. בשנת 1928 מינה בית הדין הרבני של הרבנות הראשית לישראל אפוטרופוסים להקדש והוא כונה "הקדש גראף".
בשנת 1942 התייצבו פרנסי השכונה ששימשו גבאים בבית הכנסת "בית יהודה" לפני בית הדין הרבני וכוננו את בית הכנסת כהקדש דתי. כעבור שנתיים התייצבו אותם פרנסים לפני בית המשפט המחוזי המנדטורי וכוננו אותו כהקדש ציבורי בלי להודיע לבית המשפט כי הוא כבר כונן כהקדש דתי.
עניינו של ההקדש עלה במאה השנים האחרונות בבתי הדין הרבניים ובבתי המשפט השונים: העותמני, המנדטורי, המחוזי והעליון – וכמובן בתי הדין הרבניים. תוך כדי הדיון בבקשת חברת האשד למנות את נאמני הקדש עץ חיים לנאמנים על הקדש בית יהודה, התעוררה מחלוקת סביב השאלה האם בית הכנסת "בית יהודה" שייך להקדש גראף שבמשך השנים עבר לשליטת "הקדש כולל הורודנא" או שהוא הקדש עצמאי של בית הכנסת.
היום (ב) אישר בית הדין הרבני הגדול לערעורים בהרכב הרבנים הדיינים הרב אליהו היישריק, הרב יצחק אלמליח והרב מיכאל עמוס, את פסק הדין של בית הדין האזורי המקנה סמכות לבית הדין הרבני. עם זאת הוא קיבל את הערעור באופן חלקי וביטל את המינויים של נאמני הקדש עץ חיים לנאמנים בהקדש "בית יהודה".
בית הדין הגדול מתח ביקורת על חברת האשד ועל נאמני עץ חיים על שפעלו בניגוד עניינים – על שלא גילו לבית הדין האזורי כי בעלת שליש המניות בחברה היא אשתו של עורך הדין של הקדש עץ חיים שגם שימש במשך תקופה מסוימת נאמן בהקדש עץ חיים. בהליך אחר שנדון לפני כחודשיים בבית הדין האזורי המיוחד להקדשות בירושלים השעה בית הדין את אותם נאמנים מתפקידיהם בהקדש עץ חיים עצמו בשל חשדות לאי-סדרים.
פסק דין משתרע על 58 עמודים וכולל נימוקים הלכתיים החובקים את ההיסטוריה של הפסיקה וגם נימוקים משפטיים – החל מהתקופות העותומנית, המנדטורית והישראלית – וכך נפרסת בפסק הדין גם ההיסטוריה של בניין ירושלים מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד היום.
בהחלטתם קובעים הדיינים כי "אנו מסכימים עם הקביעה העובדתית של בית הדין האזורי שהקדש גראף והקדש בית יהודה הם שני הקדשות שונים, ומצאנו כי הקדש בית יהודה הוא הקדש דתי אשר נוסד כדין בפני בית הדין הרבני על פי הדין הדתי. לפיכך בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון ולפקח בכל הנוגע ליצירתו ולניהולו הפנימי לרבות מינוי נאמנים-אפוטרופוסים".