אביו של פישל רוזנפלד הואשם בהתעללות קשה בו ובשאר משפחתו. על פי כתב האישום שהוגש נגדו לפני כשנה, הוא כלא אותם בבית, נעל את המקרר באמצעות קוד ומנע מהם מזון, בודד אותם מבני משפחתם ולפחות במקרה אחד היכה אותו בצורה קשה מאוד והשליך אותו מהבית, פשוטו כמשמעו - לרחוב. אבל שום דבר לא עצר את פישל מלפתוח דף חדש בגיל 19 ולשקם את חייו באמצעות קריירה תקשורתית דיגיטלית, בה הוא עוסק בארבע השנים האחרונות.
"זה אולי נשמע לאנשים מוזר, אבל אני לא שונא אותו למרות כל מה שעשה לי ולמשפחה" אומר רוזנפלד בן ה-23 ל"כיכר השבת". "הוא לא עשה את זה כי הוא היה רשע. לפי ההרגשה שלי, לא היה כאן משהו מכוון להתעללות. זו בעיה בריאותית שצריך לטפל בה". רוזנפלד האב, אגב, "זכה" לכינוי "הרב'ה הנאצי" לאחר שנעצר בעקבות תלונות תלמידים שסבלו מנחת ידו.
"כמובן שסבלתי לא מעט וזה לא היה נחמד, אבל גדלתי לתוך עולם כזה. לא הכרתי את העולם החיצוני, לא ראיתי בית אחר. זה היה הנורמה שלי, ולא הייתי מודע עד כמה הוא בעייתי ומעוות. בעצם זה שהוא זרק אותי מהבית כבר בגיל 14, הוא גרם לי לראות דברים אחרים ולרצות לא לחזור יותר", מסביר פישל על התהליך שעבר.
במשך תקופה ארוכה לאחר שנזרק מהבית, היה רוזנפלד הומלס של ממש. "הייתי הומלס אמיתי במשך לא מעט זמן, הייתי מסתובב בבתי כנסת בירושלים, בלי ציוד מינימאלי, בלי מקום להתקלח כמו בן אדם. לבד בעולם. ואז הגיע אליי איש חסד צדיק ששכר בשבילי איזה מחסן, פינה משלי ושם היה לי לפטופ ישן ממנו התחלתי לעבוד".
הוא התחיל בהקמת דף פייסבוק חדשותי שצבר עוקבים רבים, ובהמשך החל לכתוב באתרים חרדים. בשנים האחרונות הוא מפעיל את "בחזית" - מערכת דיגיטל חרדית הפועלת במישורים הדיגיטלים השונים, בעיקר בתחומי הודעות התפוצה - עבור המפרסמים במגזר עם כמאה אלף מנויים לצד עיסוקו כעיתונאי בכמה כלי תקשורת.
"אני עובד שעות רבות והעבודה היא חלק מהחיים החדשים שלי, אני לא קשור יותר לחיים הישנים שהיו לי", הוא עונה לשאלה כיצד משפיע עליו הסכם הטיעון שנחתם בשבוע שעבר עם המלמדים האחרים שעבדו יחד עם אביו בתלמוד התורה של בעלזא בתל אביב. "אני לא קשור לזה. קראתי, כעיתונאי, את כתב האישום, יש לי כמה כללים שהכנסתי לראש שלי כשהחלטתי שאני בונה את עצמי מחדש - שהעבר לא קשור אליי ולא משפיע על חיי כיום".
למרות זאת, הוא מבהיר שלא התנתק ממשפחתו: "אי אפשר לומר שאני מנותק מהם לחלוטין, אני מדבר עם המשפחה ולפעמים גם נפגש איתם. אבל אני לא נכנס לסיפור המלוכלך, לא רגשית ולא מעשית. אם הייתי מעורב בזה כנראה שלא הייתי מסוגל להמשיך בחיי".
פישל לא מצליח להבין את העדים שהסכימו להעיד בפרשה הקשה: "אולי זו הרגשה של הקלה, לשחרר את הכעס. אבל אני מרגיש שזה לא מתקן כלום, וזה רק גורם להחזיר את עצמך לעבר. אם הייתי מתעסק בעבר כל הזמן לא נראה לי שהיה לי סיכוי להגיע לאיפה שאני נמצא בו היום", הוא אומר שוב.
קשה להאשים את רוזנפלד בבריחה, הוא מודע היטב לרגשות ולעולם הפנימי שלו ומשדר חוסן ושלווה מרשימים במיוחד, "יש אנשים שאומרים לי שזה לא חכמה להתנתק מהעבר ושבסוף זה יתפוצץ, לדעתי זו טעות. כשאתה מסתכל לאחור אתה צריך לבדוק את הרווח מול ההפסד. אם הייתי מחליט ללכת אחורה כדי להאשים או להעיד כנגד אבי, לא הייתי מרוויח מזה מאומה. אני לא מגדיר את זה כלטאטא מתחת לשטיח, אלא לבנות מחדש".
"אני לא עסוק בזה, אני לא זוכר את זה בחיי היומיום שלי. כיום ההשפעה של זה עליי, אישית ונפשית, היא ברמה אפסית. כמובן, שאם מישהו עוסק בזה ומרגיש שהעבר שלו משפיע עליו - אני ממליץ לו ללכת לטיפול. אני הצלחתי באמת להגיע למצב שאני מתחיל את החיים מחדש" אומר רוזנפלד.
כיצד נער צעיר מצליח להגיע לתובנות כאלה? נשאל רוזנפלד ומשיב: "דיברתי יום אחד עם אימא שלי בטלפון. אמרתי לה, 'אין לך מושג איזה כיף זה להיות גלמוד...' זה אולי נשמע מצחיק, אבל העובדה שיצאתי מתוך "המיטה החולה" סייעה לי להבין הרבה דברים על עצמי ועל החיים".
הדיונים בבית המשפט בפרשה 'הרב'ה הנאצי' (צילום: דנה קופל, ynet)
אם יש משהו שלרוזנפלד יש עליו בטן מלאה - אלו קופות הצדקה וארגוני החסד במגזר שהתעלמו ממנו כאשר היה נזקק וחסר כל. "לדעתי כל קופות הצדקה וארגוני החסד זה בלוף אינטרסנטי ומסריח. כמובן שהם נותנים צדקה, אבל גם אני - אם היו נותנים לי מיליון ש"ח לחלק, הייתי מחלק חצי. זו לא חכמה. אם אין מי שמקדם אותך ודואג לך, אתה לא תקבל כלום. הייתי נזקק בכל קנה מידה אפשרי, ועדיין לא עמדתי בקריטריונים של הארגונים שהסבירו לי שכיוון שאיני נשוי לא מגיעה לי שום עזרה".
כמו בכל דבר בחייו, גם בהתעלמות של קופות הצדקה מוצא רוזנפלד זווית חיובית: "אם הייתי סומך עליהם ובונה על ארגוני החסד, כנראה שלא הייתי מתקדם לאן שהוא בחיים. סוד ההצלחה הוא להחליט שאתה לוקח את עצמך לידיים".
למרות שהוא עוסק בחייו באופן מסיבי בעולם הדיגיטל, לרוזנפלד יש ביקורת חדה ומנומקת על התחום. "אתה רואה היום זוגות נשואים שהבעל והאישה לא מתקשרים נורמלי. לא למדו איך לדבר אחד עם השני פנים מול פנים, הכל בהודעות. זה משפיע ושורף משפחות רבות. יש פרופסורים בחו"ל שעוסקים כל העת במחקר סביב בעיית ההתמכרות לסמרטפונים והמחשבים, וגם בבעיה שאנשים שוכחים איך מתנהלים בתקשורת בין אישית נכונה. זה הורס עסקאות וזה קטסטרופה", הוא אומר נחרצות.
לדבריו, העובדה שהציבור החרדי משתמש פחות בסמארטפונים - היא דווקא ברכה: "המגזר החרדי מפסיד הרבה דברים שעברו לדיגיטל ולא נהנה משירותים כאלה ואחרים, אך זה שאין הרבה סמרטפונים כמו בעולם הכללי - זה אחד הדברים הטובים שהציבור החרדי נהנה ממנו. מעבר לעניין הדתי, זה שומר על איכות החיים ועל תקשורת בריאה יותר".
"זה אמנם תחום העיסוק שלי" מוסיף פישל, "אבל אני כן לפעמים דואג שיהיו כמה שעות שהסמרטפון לא ייצא מהכיס, וזה אחד הדברים שאני עובד עליהם עם עצמי. הגענו למצב שאנשים יושבים יחד אבל חייבים לראות כל הודעה שנשלחת אליהם, זה גם חוסר דרך ארץ וגם הרס התקשורת הבינאישית".
"פגשתי לאחרונה חבר והוא סיפר לי בהתרגשות 'אין לי טוויטר יותר, התמכרתי והחלטתי שאני מסיר את האפליקציה לשלושה שבועות לפחות'. יומיים לאחר מכן הוא חזר לצייץ ואמר לי 'אני לא יכול בלי זה', אנשים הפכו את זה לחיים שלהם וזה דבר שצריך לשים אליו לב".
לשאלה מה הוא יכול לומר לילדים אחרים שנמצאים במצבים דומים למצב בו היה כילד, רוזנפלד עוצר שנייה, חושב ועונה "כל מקרה יש לו רקע אחר ונסיבות שונות. אני לא איש חינוך, לא רופא ולא משפטן, דווקא מהמקום שממנו אני הגעתי אין חושב שאין מה לומר כלום. אני מתפלל בשבילם שיצליחו לצאת מזה לבדם".
לדבריו, עצות טובות מנשמות טובות, הן לא בהכרח הדבר שעוזר: "אני זוכר כשהייתי בתקופה הקשה בחיי וכל מיני אנשים "נתנו לי בראש" ואמרו לי "אם אתה לא עוזר לעצמך איך נעזור לך" וכדו'. מהאמירות האלה למדתי - בחיים לא לומר לאחרים מה לעשות ואיך להתנהג. האמירות האלה ממש לא היו אלו שעזרו לי".
רוזנפלד אומר בחיוך כי כיום, האנשים שזלזלו ופגעו בו בעבר, מבקשים את עזרתו כתקשורת. "זו הנקמה שלי באותם אנשים שלא באמת האמינו בי. המסר שלי לאנשים שנמצאים במצב קשה הוא שאתה נמצא במצב הזה ואתה צריך להחליט מה אתה רוצה להיות – היכן אתה רוצה לראות את עצמך, בבוץ או במקום שאנשים ישאפו להידמות לך. רק ההחלטה העצמית הזו יכולה להוציא אותך לחיים חדשים".