למחקר ספרי הלימוד החרדיים ניגשתי לעסוק בחרדת קודש ממש. ברור לי כי עתידה של מדינת ישראל יישען במידה רבה על בוגרי מערכת החינוך החרדי ועל הבחירות שיעשו מנהיגי העדה. אין נושא חשוב מזה.
המודרניות והגלובליזציה משמידים ומחסלים שפות ותרבויות בקצב מסחרר, העולה אף על קצב חיסול המינים מן החי והצומח. ראשי החברה החרדית היו מהבודדים אשר עוד במאה ה-18 זיהו סכנה זו, הזהירו מפניה ופעלו נגד ההיכחדות וההתבוללות. האם חוכמה זו יכולה לשמש גם עמים אחרים, הניצבים בפני סכנה דומה? דורסנות הגלובליזיה הולכת ומתחזקת וסופה מי ישורנו.
המחקר שערכתי (בשותפות מלאה עם תהילה גמליאלי) לא כלל ספרי קודש, אלא התמקד בספרי הלימוד הכלליים. מה ניתן ללמוד מספרים אלה, שאינם העיקר, ובמיוחד שהם מוכוונים יותר לבנות ופחות לבנים?
מסתבר שאפשר ללמוד הרבה. ראשית, עקביות בחינוך ללימוד תורה, וכיבוד הזולת והזר בכלל זה. ברור שהחרדים, למרות שהם נחשבים לבעלי ברית של "הימין", משוחררים מלאומנות קיצונית ותמיד יעדיפו שלום ושכנות טובה. כך למשל היחס לערבים: למרות השימוש בביטויים חריפים, ספרי הלימוד מציינים את היחסים הטובים בין היישוב הישן לערבים, מציגים ערבים באופן חיובי ואף תיאור "נביא האסלאם" חיובי ומכבד.
עוד הפתעה לצופה מן החוץ, היא היחס החיובי למדינת ישראל ולדמוקרטיה. הספרים מלמדים שהמדינה והעקרונות הדמוקרטיים שלה הם הערובה לביטחון. בענין הצבא וחשיבותו בהגנה על החיים, הופתעתי - החינוך מטיף להימנע מכל אלימות. הוא בוודאי אינו מעודד התגייסות לצבא, אך יש אישור לעזרה ללוחמים בשעות צרה כמו בזמן מלחמת העצמאות או במרד גטו וורשה, כשהבחירה היתה בין מוות בטוח להגנה עצמית.
המשקיף מן החוץ מגלה כי קדושת החיים, השלום ולימוד תורה הנם ערך עליון בחברה החרדית, אך אין הדברים מגיעים לכלל פציפיזם מוחלט. אותה קדושת חיים גם מחייבת זהירות מדינית גדולה.
קריאה זו מסבירה את הפוליטיקה החרדית וחבירתה ל"ימין" מעבר לדאגה ללומדי התורה. אין זו גישה צינית, כפי שהדבר מוצג לעתים, אלא חלק מהשקפת עולם סדורה שעיקרה שהחיים והשלום עומדים לפני הכל, אך לאו דווקא הדיבור על השלום או ההתנאות בו.
הופתעתי מעומק השסע בין החרדים לרפורמים - שהתנערו מן ההלכה - ובמידה פחותה מול הרבנים הדתיים-לאומיים, הקונסרבטיביים ואפילו הספרדים (החותרים לשלב בין מודרנה להלכה), ואף שאלתי עצמי: האין דחיקת הרבנים הספרדיים מספרי הלימוד נובעת מסוגיות הלכתיות הצפונות מן העין?
השאלה העיקרית העומדת בפני עם ישראל היא אכן, האם ניתן לקיים תרבות ייחודית בעולם של גלובליזציה דורסנית, ולעתים אף רצחנית. מסקנתי היא, כי "חברת הלומדים" ואורח החיים החרדי כפי שעוצב בישראל, יכולים לשמש דוגמה חשובה לכלל העולם. ההחלטה של מדינת ישראל לתמוך במפעל זה ראוי שתופץ - כך שניתן יהיה להציל עמים ותרבויות הניצבים בפני הכחדה (ככל שאנשים יאבדו את משרותיהם למחשבים ורובוטים, ויופקרו לחיי בטלה ויאוש).
כדאי לשוב ולשקול את תרבות הוויכוח והסגנון החריף: מה באשר למקימי המדינה, שאפשרו את צמיחת חברת הלומדים? מה באשר להתעלמות מעולם התורה הספרדי? מה באשר להתעלמות הצד הערבי ומצוקותיו?
ספרים רבים מתאפיינים בשמרנות קיצונית, תיאורים חד-צדדיים, וחלקם לא שונו זה עשרות בשנים. האומנם לא הגיע הזמן להציב אתגרים מדעיים רציניים יותר? מדוע אין לומדים די על המפעל ההירואי של הנשים במגזר הכולל גידול ילדים, חינוכם, טיפול בבית ואף בניית קריירה למען המשפחה והתורה? כל שמצאנו הוא עידוד לצניעות והקרבה.
המפעל החרדי קצר הישגים גדולים ומרשימים למן האוריינות ועד להגנה על היהדות. כעת תורו לתרום לזולת, היהודי והלא יהודי, ביתר שאת.