שנות ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת היו התקופה היפה של הציונות הדתית באמריקה: רבני הציונות הדתית ושליחים מהארץ פעלו באותה תקופה, בכל רחבי היבשת, בכל קהילה יהודית מבוססת, אלו הביאו עימם את הבשורה הציונית דתית, והחניכים שתו את דבריהם על הארץ המובטחת בצמא. אך כיום לא תראו זכר לאותה תקופה זוהרת. הסיבה: פעילי העלייה המרכזיים עלו לישראל, הרי לשם כך הם היו חברים בבני עקיבא.
גם תנועת המזרחי בארה"ב שהייתה דומיננטית מאוד - הלכה ונעלמה. בערים מסוימות התנועה מנוהלת כיום על ידי אנשים בגילאי ה-60, שהיו נחשבים אז "צעירי המזרחי", לעיתים גם כיום הם הצעירים ביותר החברים בארגון. אלה שנשארו, נזכרים בערגה במצב שהיה לפני עשרות שנים, בתפילות יום העצמאות המוניות, בבתי כנסת של התנועה וברוח ציונית. בתי הכנסת שלהם הפכו מזמן למזוהים עם המגזר החרדי. בסדרי התפילות לא תשמעו נוסח 'תפילה לשלום המדינה' והלל ביום העצמאות זה כבר מצרך נדיר.
אך החלל שהותירו אנשי הציונית דתית לא נשאר ריק: לוואקום שנוצר, נכנסו ארגונים כמו אש התורה, ישיבה יוניברסיטי וכמובן, מי שהפכה להיות האליטה החדשה של העולם היהודי: חב"ד.
הציונות הדתית הייתה לתקופה מסוימת 'אליטה' משפיעה על יהדות ארה"ב ובעלת פריסה יבשתית, השפעה והכרה, אבל כיום, הציונות הדתית נתפסת כטיפה בים, מול ארגונים אחרים, בהם תנועות ליברליות עשירות: התנועה הרפורמית היא הגדולה, אחריה תנועת הקונסרבטיביים שהולכת ומתפוררת. קובעי הטון כיום הם הזרמים האורתודוקסים שמוערכים בכ- 10 אחוז מכלל היהודים וארגונים כמו OU, ההתאחדות האורתודוקסית, YU וישיבה יוניברסיטי. חלקם אמנם 'ציוניים' בהגדרה, אך לא מדובר בציונות דתית קלאסית כבעבר.
הציונות הדתית לא נכשלה רק בארה"ב, אם בעבר הציונות הדתית הובילה פרויקט חיבור יהודי ברית המועצות לישראל, מאבק לשחרור אסירי ציון, בראשן תנועת בני עקיבא, בארץ ובעולם. עם נפילת מסך הברזל היו אלה בני ובנות הציונות הדתית שפעלו בזירה: קירוב ליהדות, לימוד השפה העברית וכמובן ציונות. אך גם כאן – זה לא שרד. גם כאן, כיום- מי שמוביל את הקהילות ביד רמה אלה רבני ושלוחי חב"ד.
כמובן שיש גם הצלחות: באוסטרליה ובדרום אפריקה בני עקיבא היא עדיין אחד הארגונים המובילים, מי שמייצרת את מרבית מנהיגות העתיד של הקהילות. במדינות אלה יש בתי ספר יהודיים, ציוניים דתיים, מהטובים בעולם.
השאלה המרכזית היא: לאן נעלמה הציונות הדתית?
תשובה אחת היא הברורה מאליה: הציונות דתית חינכה לעלייה ויישוב הארץ, אז אולי בכלל אי אפשר להיות 'ציוני דתי' ולגור בחו"ל. אך מאידך, האם שליחי חב"ד חיים בקהילה חב"דית? ממש לא. הם מקריבים נוחיות לטובת מטרה גדולה וחשובה בהרבה: השפעה תורנית, פעילויות החזרה בתשובה, חיבור לשורשים, וכמובן גם חיבור לתורתו ולדמותו של הרבי מלובביץ'.
שליח צעיר או בת שרות לאומי, עם כל האידיאלים, האנרגיות והעוצמות, לא יכולים להתחרות בשליח חב"ד שיחיה עד סוף ימיו באותה קהילה, במקום שמאפשר מקורות מימון, ושנים של הכשרה לשליחות אצל אחינו בחו"ל.
צעירים ציונים דתיים לא יכולים להתחרות בהם. כינוס שלוחי חב"ד, ארכיון (צילום: אתר חב"ד COL)
תשובה נוספת היא העובדה שהציונות הדתית בישראל התרכזה במשך עשרות שנים בסוגיות הנוגעות ליישוב יהודה ושומרון, כיבוש עמדות פנים ישראליות כמו עמדות מפתח בתקשורת ובצה"ל, ואילו נושא יהדות העולם והקהילות היהודיות כמעט ונעלם מסדר היום של הציונות הדתית.
לפני מספר חודשים שר החינוך והתפוצות נפתלי בנט הסביר שאת רוב זמנו משקיע בעבודה כשר חינוך, האחוזים שנותרים מוקדשים לפוליטיקה ועוד כמה רגעים בודדים לתפקידו כ"שר התפוצות". עבור העיתונאים היהודים שישבו באולם, אמירתו של בנט הרגישה כמו סטירת לחי. מצד שני אולי זו דווקא קריאת השכמה לגבי היחס שלנו בישראל כלפי יהודי ארה"ב.
צביקה קליין הוא כתב התפוצות של מקור ראשון. הטור מתפרסם לקראת ועידת מקור ראשון לחברה וכלכלה בשבוע הבא.