"כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה"(במדבר יח כד)
יש לדון האם משקה שמעורב בו מיץ שנסחט מפרי טבל הוא אסור עד להפרשת תרומה ומעשר?
הרמב"ם (בפרק י' מהלכות מאכלות אסורות הלכ' כב) פסק כי משקה הנסחט מפירות טבל שטרם הופרשו מהם תרומות ומעשרות הרי הוא אסור בשתייה. אומנם הרמב"ם פסק כי המשקה הנסחט אסור, אך הרמב"ם לא כתב האם המשקה נאסר מדאורייתא כדין הפרי או מדרבנן.
הכסף משנה מבאר בדעת הרמב"ם כי משקה הנסחט מפירות טבל הרי הוא אסור באיסור דרבנן, מלבד יין ושמן שאותם אסרה התורה גם כאשר הם כבר אינם פרי אלא משקה. ההבחנה בין זיתם וענבים לשאר פירות נובעת מכך שהזית והענב מיועדים גם לסחיטה, אבל שאר פירות ייעודם העיקרי הוא אכילה ויש מיעוט בני אדם אשר סוחטים אותם ולכן המשקה הנסחט מפירות טבל נאסר מדרבן ואין בו את דין הפרי עצמו.
החינוך (מצווה רפד) כתב כי משקה היוצא מהפירות הרי הוא אסור מדאורייתא כדין הפרי עצמו. כשיטת החינוך הבין הקרית ספר (הלכ' מאכלות אסורות פ"א הלכ' כב) שגם הרמב"ם אוסר מיץ פרי טבל מדאורייתא. מתוך הדברים עולה כי קיימת מחלוקת האם הרמב"ם אסר מיץ היוצא מפירות טבל מדרבנן או מדאורייתא.
לאור האמור יש לברר מה דינו של משקה אשר מעורב בו מעט מיץ טבעי שנסחט מפרי ערלה. הגמרא בחולין (צז ע"ב) אומרת כי בתערובת של מין בשאינו מינו האסור באכילה, יש לבדוק את השפעת טעמם של רכבי התערובת ובאם הרכיב האסור נותן טעם בתערובת, אזי התערובת כולה אסורה. איסור התערובת במקרה של השפעת טעם נאמר גם במקרה שבו משפיע הטעם הינו הרכיב הקטן בכמות והוא מיעוט בתערובת.
דין זה נפסק להלכה ברמב"ם (הלכ' מאכלות אסורות פרק טו הלכ' ו) ובשו"ע (יו"ד סי' צח סעי' א). מתוך הדברים עולה כי מיץ פרי אשר נסחט מפירות טבל הרי הוא אסור בשתייה עד שיופרשו ממנו תרומות ומעשרות, וממילא אם המיץ התערב במשקה אחר והוא משפיע טעם על המשקה, אזי המשקה כולו נאסר בשתייה ויש צורך להפריש ממנו תרומות ומעשרות.
לאחר שהוברר כי משקה אשר מעורב בו מעט מיץ טבעי הנסחט מפירות טבל הוא אסור בשתייה, יש להגדיר מהו איסור טבל האוסר את המיץ ואת המשקה כולו.
הגמרא בסנהדרין (פג ע"א) לומדת מהפסוק "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'"(ויקרא כב טו) כי יש איסור לחלל את הקדש הנמצא בפרי בטרם שהוא הופרש והובדל מן החולין שבפרי. בגדר האיסור נחלקו הראשונים האם איסור טבל הינו איסור עצמאי או שמא הוא איסור הנובע מהעובדה שבפרי מעורבים גם חלקי קודש חלקי התרומה והמעשרות. תוס' (יבמות פו ע"א) סוברים כי איסור טבל הוא גזירת הכתוב לאסור את הפירות שטרם הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ממילא איסור טבל הינו איסור עצמאי ולא איסור הנובע מהימצאות חלקי הקודש בפרי.
לאור זאת פירות טבל אסורים אף לכהן וזאת למרות שהכהן מקבל את חלק התרומה שבפירות, אך יש מהאחרונים (אתווין דאורייתא סי' ב) הסוברים כי רש"י (יבמות פו ע"א) ועוד ראשונים סוברים שאיסור טבל נובע מהעובדה שקודש (תרומה ומעשר) וחולין מעורבים ביחד וממילא התערובת אסורה עד שיופרשו ממנה חלקי הקודש.
באחרונים מבואר כי למרות שלשיטת רש"י איסור הטבל נובע מעירוב הקודש והחול, בכל זאת הטבל יהיה אסור לכהן למרות שהכהן מותר באכילת תרומה, וזאת משום שיש צורך במעשה הפרשה כדי להתיר את פרי הטבל באכילה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.