כל כך הרבה טוב!! כל כך הרבה ניסים!!
ובכל זאת היו מפקפקים. ובכל זאת היו מתלוננים.
הצילו, לאן נעלם משה? מי אמר שהמסלול הזה נכון בעבורנו? מי אמר שלא 'מסובבים' אותנו? מי אמר שיהיה פה טוב?? אוף, למה עזבנו את מצרים... ומה נעשה בלי בשר??
נשמע נורא. כזאת קטנות! תגידו, אתם עיוורים או כפויי טובה? אתם לא רואים בכמה טוב אתם מוקפים? מה התלונות האלה? מה חוסר האמון הזה? נותנים לכם כל כך הרבה טוב! תגידו תודה ותהיו באורות, בבקשה. מה עובר עליכם?
זה בדיוק הכאב שעולה בנו, שעה שאנחנו מתחילים את הצעדים הראשונים שלנו בדרכנו ממצרים לארץ ישראל. אנחנו כבר לא מבוֹססים חסרי הכרה במ"ט שערי טומאה. משה כבר נגע בנו. משהו כבר נדלק בתוכנו. עמדנו על דעתנו והחלטנו לצאת למסע של ריפוי והתקדמות אל הטוב. והשם יתברך, עוזר בעדנו. אין יהודי שהתחיל את המסע הזה ולא הרגיש אור מלמעלה, הרבה שפע נשפך עלינו, הרבה שליחים טובים, הרבה מתנות. פתחנו פתח כחודו של מחט, והשם קורע לנו את הים.
אבל אז, במקום למצוא אותנו בארץ ישראל, אנחנו פוגשים אותנו במדבר, קטנים-קטנים ומתוסכלים-מתוסכלים.
כל כך הרבה טוב השם נותן לי, למה אני נשאר עדיין כזה קטן וקטנוני ולא מצליח להתקדם? השם כבר הראה לי שהוא טוב ומיטיב, למה אני שוב לא מאמין לו? למה אני שוב נופל לכפירות? למה אני בטוח שיהיה רע ושאין טוב?
זה הכאב שאנחנו פוגשים כשאנחנו מנסים לרפא את הזוגיות שלנו או את המערכת הכושלת עם הילד הבעיתי. אנחנו כבר לא האדם האטום ההוא שהיינו. למדנו להסתכל לאמת בעיניים, לקחת אחריות, להבין שאין הדבר תלוי אלא בי, ולרצות, מאוד לרצות, להיות רגישים וקשובים. עכשיו אכפת לך מה שלום אשתך ואיך היא מרגישה. אתה רוצה לשמוע. אתה רוצה לתת לה לב. אתה מפנה זמן ומשתדל לתת לה את כולך. אבל היא – אולי כפוית טובה? אולי עיוורת? היא לא רואה את כל הטוב שאתה מוסר נפש למענו. היא לא מאמינה שבאמת אכפת לך ממנה, ואם להיות כנה, לא בא לה בכלל לדבר איתך, היא מעדיפה לדבר בטלפון עם אמא שלה. ואתה לא מבין, מה יש לה? למה היא לא קולטת? למה היא כזאת מרוחקת?
אתה באמת רוצה לדעת למה? רוצה לדעת למה אתה מוצא את עצמך שוב ושוב נופל לחוסר אמון מול אשתך, המשפחה שלך, הסביבה שלך? למה כל כך קשה לך להתקרב?
התשובה נורא פשוטה, מרוב שהיא פשוטה אנחנו לא חושבים עליה.
כי לפני רגע עוד היינו במצרים. 210 שנים של שעבוד נחרטו בתוכנו. אי אפשר לצפות מאתנו שהרושם הזה ימחֵק ברגע אחד.
נכון, השם עושה לנו המוני ניסים, מקיף אותנו בענני כבוד, קורע לנו את הים, מוריד לנו לחם שמימי, מוציא לנו מים מתוך סלע, נלחם לנו, עוטף אותנו בכל הטוב.
אבל הנפש עוד לא מעכלת את זה באמת. הנפש עוד נמצאת במצרים ורואה בכל מי שמתקרב – קלגסים, ובכל חריקה הכי קטנה במציאות – גזירות חדשות מרוחות בטיט ובלבנים.
כמו ילד קטן, שבמשך שש שנות זעם היה צפוּן בודד בתוך בונקר חשוך, רעב וצמא, בלי אבא ובלי אמא, מבוהל מכל רשרוש, שמא אלו הגרמנים שבאים להרוג אותו. אז כן, הסתיימה המלחמה והוא יוצא לחופשי, אז זהו, אז מרגע זה הוא אמור להיות המאושר עלי אדמות, חסר דאגות ומלא חדווה??
כן, אתה משפיע על אשתך הרבה טוב ורצון להיטיב, אבל אתה יודע, יש לך עבר של עשרים שנות אטימות ונפרדוּת, אתה באמת חושב שזה מוזר שקשה לה להאמין בך?
אז מה בכל זאת? מה הנפש שלנו צריכה כאשר אנחנו נמצאים בכזה מצב שכל הטוב שמושפע עלינו לא נכנס לתוכנו?
היא צריכה עוד יותר טוב. ועוד יותר אהבה. ועוד יותר רחמים.
כל מקום שיש בו ריחוק, כל מקום שיש בו חוסר אמון, צריך עוד חיבוק ועוד אהבה ועוד חמלה. ובעיקר – המון סבלנות.
ולא רק כלפי אחרים, גם כלפי עצמנו – על דברים טובים שעשינו, על מקומות שהתגברנו, על שלא וויתרנו גם כשהיה קשה.
אולי זו הייתה כוונתו של רבינו במילותיו האחרונות "לאט-לאט". סבלנות, יהודים, ותורידו מהתוכניה שלכם את הסעיף "תוצאות".
תראו איזה מדהים הסיפור של עם ישראל במדבר. עם ישראל לא הצליחו להאמין, פרעה וקלגסיו נשארו להם עמוק בתוך הנפש. השם יתברך ראה אותם וידע שהם עוד לא במצב שמסוגל להיכנס לארץ המובטחת ולהתחיל להילחם על כיבושה. הם עוד במצב שברירי ומבוהל.
אז למרות כל התלונות והפקפוקים והטענות – השם לא החזיר אותם למצרים וזהו, הוא גם לא גנז את תוכנית הכניסה לארץ ישראל.
הוא רק נתן להם זמן. המון זמן. ארבעים שנה של ענני כבוד ולחם משמים. ארבעים שנה עם המנהיג הרחמן. ארבעים שנה עם השגחה פרטית מדויקת ומלאת אהבה. ארבעים שנה עם העזרה הכי צמודה. ככה, לאט-לאט, פסיעה-פסיעה, עד שייבָּנה להם בתוך הנפש החלק של אמון ואמונה.
וכמו אז גם היום, מצד אחד אנחנו רוצים את כל הטוב ומנסים להתקדם לעברו, מצד שני – בסבלנות.
בע"ה אני אגיע אל עצמי. אגיע אל אשתי. אגיע אל ארץ ישראל שמחכה לי. אבל לאט לאט.
ואני כאן. אפילו אם זה יקח לי ארבעים שנה.