התופעה המחליאה של ביזוי החיילים החרדים והשיסוי נגדם, נראית למתבונן מהצד כחוויה די לא נעימה שעוברים חיילים אלו. להיכנס לשכונה חרדית ולשמוע זעקות גנאי? לא כיף.
נכון. אלא שבהתנהגות ברברית זו טמונות מספר נקודות נוספות שאם נבין אותן כפי שהן, נביט אחרת לחלוטין על כל המתרחש בתקופה האחרונה בשכונת מאה שערים ודומותיה ונסיק בהיגיון כי היא חמורה בהרבה.
חשוב מכל, הוא הסבל - כן, סבל - שנגרם לצעירים החרדים שבחרו או נאלצו לשרת בצה"ל. בעיניים של חייל, שגם כך עשה את הצעד המשמעותי הזה של התגייסות לשירות בצה"ל בקושי רב מול סביבתו הטבעית ולעתים גם מול עצמו והחינוך עליו גדל, השלב הנוסף עמו עליו כעת להתמודד הוא חשש פיזי. אמור שוב: חשש פיזי.
לא ניתן לסכם את המעבר האקראי שלו בין רחובות מסוימים כהיתקלות בצווחות גנאי של מספר צעירים. סיכום שכזה מתאים לאדם פשטני להחריד או אטום משהו. צרחות ה'חרד"ק', הנאצי ודומותיהן הן קודים פנימיים. קוד הפעלה לאלימות גסה שבאה בעקבותיו חיש מהר, לעתים חמורה פחות ולעתים חמורה יותר.
חשיבה נוספת מובילה לתובנה הבאה, עליה כבר עמד בעבר "חרדי של פעם" בטורו, כי "הגיע הזמן לומר בצורה ברורה ובקול רם וצלול, שהפכנו לחברה אלימה. האלימות המילולית והפיזית חדרו גם אלינו, ומה שמטריד ומסוכן עוד יותר שהם חדרו אלינו ב'אצטלה של קדושה'".
המציאות ברחובות החרדיים הפכה אלימה מאי פעם, ובכסות דוחה של קנאות דקדושה ועבודת השם. תחת רמייה עצמית זו נעשות פעולות שרחוקות ת"ק על ת"ק פרסה מעולמה של תורה, ומהותן הן שפלות והפקרות.
כמו כן, רבות דובר על הקושי והסבל שהם מנת חלקם של מאות התושבים המתגוררים בסמוך לאזורים המועדים לפורענות, בין מהפחים הסרוחים המועלים בעשן ובין מהעוצר שנגזר עליהם בתכיפות הולכת וגוברת.
כך פעלה אישה חרדית אמיצה מול הקיצונים. ארכיון (צילום: מאיר לירמן)
בשל כל אלו, המסקנה אליה יש להגיע היא אחת: מול טרור אין פשרות. כפי שרוב הציבור בישראל כבר השכיל והבין בשנים האחרונות כי עם החמאס לא ניתן להתפשר, מאחר וכל שאיפתו היא השמדתנו, כך (להבדיל) מול הטרוריסטים היהודים.
אלו האחרונים, ההולכים ומתרבים, לא יבחלו בשום אמצעי בכדי להשיג את מטרתם שתמיד צריכה להיות תואמת בדייקנות מוחלטת לאידיאולוגיה הנוקשה שלהם. ומול פנאטים אלימים אין ברירה אלא להפעיל אלימות, ו ולכל הקופצים: מאליו אמור להיות מובן כי אלימות משטרתית פושעת כלפי חפים מפשע וקטינים, כפי שנצפתה בערב שבת האחרון, צריכה להיבדק עד להעמדה לדין של האחראים אליה. לא בכך עסקינן.
טור זה - המונה את סבלו ופחדיו של החייל, את סיאוב הפרהסיה והנפש החרדית ואת קשיי הדרים בסמיכות לאלימים - חותר לכיוון ברור: שנבין עם מי יש לנו עסק.
וכי צריך שהאלימות החרדית הסיקריקית תעלה בחייו של מישהו - ואולי אף בידי חייל חושש וטיפש שיפעיל את נשקו - כדי שנבין מול מי אנו מתמודדים?