דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אומר בתהילים (קיט קעו): "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ..."
כמה חמלה ורחמנות יש במילים האלה; "תעיתי כשה אובד". אתה מבין, אבא? – תעיתי. זה לא היה בכוונה. לא עשיתי 'דווקא'. לא ברחתי. לא התעלמתי. לא הפניתי עורף במרדנות. בכלל בכלל לא. פשוט נאבדתי. הלכתי לאיבוד.
רבנו מדבר הרבה מאוד על המושג 'אבדה', על העובדה שאנו נאבדים ועל שנאבד לנו. על איך שאנחנו אבודים – אבודים ביער, אבודים לעצמנו ומעצמנו, מהעולם ולעולם.
כמו שה קטן ורך וצמא, שרוצה להיות קרוב לרועה וללכת אחריו, עד שפתאום זאב מפחיד מתקרב ומסתיר ממנו את הרועה, פוער מולו שיני טרף, שואג ונוהם ומאיים, והוא, השה הקטן, נבהל ורץ ומסתבך ומחפש ונאבד ולא מוצא... והוא ממשיך להיות אבוד, עד שהוא שוכח בכלל שהוא מחפש, ועם הזמן שחולף הוא שוכח גם שהוא אבוד. הוא בטוח שהוא בדיוק במקום שלו ושלא חסר לו כלום. הוא אפילו שוכח שהוא שה, עדִין ורך, שזקוק לרועה שירעה אותו ברחמים. הוא מתחיל לחשוב שהוא רוטוויילר או נמר; לא שה.
איך זה קורה לנו, שאנחנו תועים ונאבדים?
על ידי העברות.
"לשון עברה – עובר... מעבר לעבר. ומצוה – לשון התחברות" (ליקו"מ, תורה ד). עברה מעבירה אותנו ממצב של קרבה למצב של ריחוק וזרות ואבדה. לעומת זאת, מצווה – לשון צוותא, חיבור – מצוֶותֶת, מְחברת ומחזירה אותנו למקומות הנכונים.
על זה אנחנו מבקשים: ריבונו של עולם, "תעיתי כשה אֹבד, בקש עבדך" – נכון, חטאתי ותעיתי ועיקמתי את דרכי והתרחקתי במידה רבה מדרך הטוב, עד ששכחתי מי אני ומה אני עושה כאן... אבל לפחות אתה, אבא, אתה אל תשכח אותי. קרא לי. חפש אותי. בקש אותי. גע בי לעומק, עד שאזכר שאני מתגעגע אליך ומה שאני מחפש באמת הוא אותך, ולא כסף או סופלה או סיגריות או סרטים או כבוד מדומה. "בקש עבדך" כדי שאקלוט שבמקור אני שלך, אלא שהסתבכתי ביער והשתקעתי פה בטעות, בזמן שהייתי אמור להיות אצלך בידיים.
והשם, ברחמיו הרבים, קורא לנו. מכל מקום שאנחנו נמצאים בו ומכל מרחק שתעינו – הוא קורא לנו. בלי לוותר על שום יהודי.
איך זה קורה? איך השם קורא לנו? ברוח הקודש? בקריאה המטלטלת: 'אדם, אדם, אייכה'? איזו קריאה מחזירה אותנו הביתה?
אומר רבי נחמן:
הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דַּרְכּוֹ לִקְרוֹת אֶת הָאָדָם תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵֹּכֶל וְקוֹרְאוֹ שֶׁיָּשׁוּב לַאֲחוֹרָיו וּלְכָל אֶחָד קוֹרֵא לְפִי בְּחִינָתוֹ. יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאוֹ בִּרְמִיזָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאָה מַמָּשׁ, וְיֵשׁ שֶׁבּוֹעֵט בּוֹ וּמַכֵּהוּ וְזֶהוּ הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ (ליקו"מ, תורה רו).
לכל אחד קורא השם כפי בחינתו. את האחד הוא מלטף, ובאחר הוא בועט; האחד שומע לחישה, והאחר צריך בוּקסות; אחד מבין רמזים, וזולתו מתעורר רק ממכות.
ואתה, בן אדם, איך קוראים לך? מה צריך לקרות כדי שתרגיש קרוא אל המלך, כדי שתשמע את הקול של הרועה ותיזכר שהלכת לאיבוד ביער ושאתה בעצם צמא ורעב ועייף ומתגעגע עד מוות? מה מעיר אותך מהשינה ומנכיח אותך בעולמו של השם יתברך? מה מחזיר אותך לכיוון הנכון?
בדרך כלל אנחנו צריכים מכות ומהלומות ובעיטות כדי להתעורר מהשינה. כשזה עדִין וקטן וברמיזה, אנחנו אפילו לא שומעים; 'מה, קראו לי?! לא! אף אחד לא קרא לי ואין פה אף אחד'... ועד שלא מתפוצץ הכול, אנחנו לא זזים אל השינוי.
ממשיך רבנו ואומר:
וְהַתּוֹרָה, הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָם וּמְבַקְּשָׁם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלָיו.
וְעַל כֵּן כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא נָטָה הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לָשׁוּב מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַכִּיר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל וְרָגִיל בּוֹ. כִּי זֶה סָמוּךְ הָיָה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, קוֹל הַתּוֹרָה, וַעֲדַיִן לֹא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וַעֲדַיִן לֹא תָּעָה הַרְבֵּה בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים...
וְהוּא כִּמְשַׁל הָרוֹעֶה, שֶׁכַּאֲשֶׁר שֶׂה אֶחָד תּוֹעֶה מֵהַדֶּרֶךְ אֲזַי תֵּכֶף הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ, וּכְשֶׁהַשֶּה עֲדַיִן לֹא תָּעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ אֲזַי הוּא מַכִּיר הַקּוֹל וְהוֹלֵךְ אַחֲרָיו תֵּכֶף, אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר נָטָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ, אֲזַי כְּבָר שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וְאֵינוֹ מַכִּיר בּוֹ...
עַל כֵּן בַּקָּשָׁתִי, שֶׁתְּרַחֵם עָלַי לְבַקְּשֵׁנִי מְהֵרָה מִיָּד כָּל זְמַן שֶׁעֲדַיִן לֹא שָׁכַחְתִּי אֶת מִצְווֹתֶיךָ, דְּהַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֲנִי מַכִּיר אֶת קוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת (שם).
רבנו אומר לנו פה דבר מדהים: חשבתם שמאחר שדורנו אינו דור נביאים, נמנע מהשם לדבר אתנו ישירות?
טעות! השם יתברך מדבר דיבורים אישיים עם כל אחד מאתנו.
איך?
התורה הקדושה היא היא השם יתברך עצמו, ואת הקריאות שלו והדיבורים שלו אתנו הוא מעביר דרכה.
מה משמעות הגילוי שהשם קורא לנו על ידי התורה?
המשמעות היא, שכאשר אתה מעיין בדברי תורה, אינך קורא טקסט שנכתב אי פעם לפני אלפי שנים, אלא מישהו מדבר אליך באותו הרגע! הדברים שאתה קורא הם דיבור ספציפי וישיר במיוחד בשבילך! 'קריאת התורה' אינה אוסף ידיעות והוראות בניגוני טעמים ומקאמות; 'קריאת התורה' היא התורה שקוראת לך! אתה שומע?
להבין את זה, פירושו להתחיל לפתוח אוזניים ועיניים, ובעיקר – לב, ולחפש את הקריאה.
להבין שבכל דיבור שאתה שומע – קוראים לך. להבין זאת בלי לחכות לבעיטות. בלי לתעות הרבה כל כך, עד שחלילה לא מכירים את קולו של הרועה.
להיות מסוגלים לשמוע את הקריאה, לזהות את הקול וללכת אחריו.