פיוטי מועדי ישראל מאז ומעולם היוו קשר בין מסורת התפילה בבית הכנסת לשולחן סעודת החג. גם אותם אלו שפחות שמרו קשר עם מנהגי החגים מצאו קשר רגשי דווקא דרך אותם הפיוטים והזיכרונות שהם מציפים בהם גם אחרי שנים שלא שמעו את נגינתם.
מסורות ישראל השונות מספרד ועד לאשכנז מלאות בפיוטים במעגל השנה ובמעגל החיים. כך שכמעט לכל חג או מאורע במסורת היהודית נמצא פיוטים המיוחדים רק לו ופעמים רבות אותו הפיוט בלחנים שונים ממוצא גאוגרפי שונה.
חג השבועות התברך בפיוטים שונים ממסורות שונות. הרובד הראשון אלו הפיוטים עתיקי היומין שחוברו ע"י משוררי תור הזהב של ספרד כמו ה- "אזהרות" שהן פיוטים הנאמרים בחג השבועות לאחר תפילת שחרית, ובהם נמנות מצוות התורה בדרך מליצית, ונכנסו למחזור התפילה.
המשורר ר' ישראל נג'ארה בן המאה ה-16 חיבר פיוט מיוחד במינו, "ירד דודי לגנו" - במרכז הפיוט עומדת הכתובה, אותו חוזה משפטי בו מפורטים חובותיו של החתן כלפי אשתו. אלא שהחתן והכלה המתחייבים כאן זה לזה ומביעים אהבתם, אינם אלא הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. גם הפיוט הזה זכה להיכנס למחזור התפילה.
פיוטים נוספים לחג השבועות הם כבר מתקופות מאוחרות יותר ופייטנים בני המאה ה-19 כמו הפיוט של יהודי עיראק "בואי כלה" שחיבר הבן איש חי חכם יוסף חיים ז"ל, "אשורר שירה לכבוד התורה" ממסורת יהודי מרוקו שחיבר ר' רפאל ברוך טולדנו ז"ל, "רועה נאמן" פיוט ממסורת סוריה שחיבר ר' רפאל ענתבי ז"ל. אלו ופיוטים אחרים הרבו לשבח את חג מתן תורה ואת אהבתם לתורה ולמשה רבינו שנתן אותה לעם ישראל.
"נורא במרום אדיר" הינו אחד מהפיוטים היותר מוכרים בשירת "השבחות" של יהודי עיראק. את הפיוט חיבר רבה הראשי של בגדאד ר' ניסים מצליח ז"ל שחי ופעל בבגדד בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. הפיוט חובר בחריזות ומתאר בין היתר את האגדה המובאת בתלמוד בבלי על הוויכוח שנוצר בין משה למלאכים בזמן ששהה במרום. משה מתאר למלאכים את נחיצות התורה כאן בעולמינו והורדתה מן העליונים אל בני האדם. וכמעט כמו כל הפיוטים מהעת החדשה סוגר המשורר בציפייה לבניין בית המקדש והשיבה לציון.
סוגת הפיוטים האחרונה היא בעצם שיטת הפיוט של העת החדשה, פייטנים שבדור האחרון כדוגמת ר' חיים לוק שחיברו טקסטים בסגנון הפיוט הקדום על לחנים שמקורם בשפה הערבית אך דאגו למצלול הזהה כמעט לשפת המקור ובכך שמרו על חריזה זהה ותואמת למלודיה של הלחן.
את הפיוט "תנו כבוד לתורה" שנכתב ככל הנראה במאה ה-18 התאימו ללחן של שיר בערבית שנקרא "ליאלי אלאונס" שהלחין המלחין המצרי פריד אלאטרש בשנת 1942. הלחן אומנם יפה ומרגש במיוחד אך די קשה לביצוע בגלל מורכבותו המלודית והאיטית שלו. החזן ר' דוד ריאחי ז"ל שנחשב עד היום לגדול החזנים במסורת ספרד ירושלים התאים את הטקסט האהוב ללחן של השיר "לינדה לינדה", לחן שהגיע מלבנון וזכה להיות פופולארי מאוד במזרח התיכון ואף בישראל של תחילת שנות ה-80 ובכך יצר גרסה "קלילה" יותר למאזין ופשוטה יותר למבצע.