ארבעים שנה התהלך עם ישראל במדבר.
לא משפחה אחת, לא שבט אחד; עם שלם. לא שבוע, לא חודש, לא שנה; ארבעים שנה.
מיליוני בני אדם בכל הגילים צעדו בתנאי מדבר ומלחמות; וכל זה – בסדר מופתי, בתכנון קפדני, בתוך תבניות מוכתבות מראש.
לכל שבט היה הדגל שלו בתהלוכה העצומה הזאת. לכל משפחה היה המקום המדויק שלה בתוך המחנה הענק הזה, וכל איש התבקש 'להכיר את מקומו' היטב: "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (במדבר א נב). בלי לסטות, בלי לעבור מקום ובלי 'לצאת מהשורה'. כל אחד – כבודו במקומו מונח.
לכאורה זה לא מובן. מה עקרוני כל כך במקום הקבוע? למה משנה אם אני עומד מִצפון למִשכן או ממזרח לו? מה יקרה, למשל, אם איש ראובני יסתפח לשבט דן? מה העיסוק האינטנסיבי הזה סביב המקום?
רבי נתן מסביר שלא מדובר כאן על נתונים גרפיים או על תפרוסת דמוגרפית. הסדר הטכני של המחנה הוא עיקרון קריטי בעבודת השם:
העיקר שכל אחד צריך להיזהר לעמוד על מקומו ולא יהרוס את הגבול לכנוס לגבול חברו... ועל כן הזהירם: "איש על מחנהו ואיש על דגלו"... שעל ידי זה זוכה כל אחד לילך בדרכי התשובה, שעל ידי זה נעשה בחינת אדם (ליקוטי הלכות, הלכות ברכת הפירות, הלכה ה, כ).
ולא רק הם, שם, במדבר. גם היום, אנחנו.
כאן ועכשיו, בלי משכן ודגלים וחלוקה לשבטים, חייב כל יהודי להכיר את עצמו ואת מקומו שלו דווקא – לטוב ולמוטב. לא לנסות להיכנס למשבצת שאינה מתאימה לו ואינה שייכת לו. לא לנסות 'לעבור מקום'. לא להניף דגל של מישהו אחר.
במבט ראשון זה נראה פשוט ומובן מאליו. ברור שאני במקום שלי ולא במשבצת אחרת. ברור שאני-אני ולא מישהו אחר...
אבל צריך לדעת שלכל אחד מאתנו, במודע או שלא במודע, יש בתודעה דגל, תמונה חרישית שהצטיירה לו בקטנותו, חושית וצבעונית ומפורטת, על מה שהוא אמור להיות ועל איך שמסלול חייו אמור להיראות.
קורה שאדם בא ומתלונן בפניך על מצוקה. מר לו. רע לו. הוא תקוע. לא מרוצה מעצמו. לא ממצה את עצמו. מלא ברגשות אשמה, חרטה והלקאה עצמית. אין לו ספק שהוא שלימזל ולא יוצלח. יש לו מעצמו ציפיות ודרישות רבות שאינן מתממשות. הוא מרגיש כבול וכלוא וקצוץ-כנפיים. הוא מרגיש שלא שומעים אותו, שלא רואים אותו, שלא מעריכים אותו. הוא חש שהוא לא במקום שלו... וכשאתה בודק אִתו את הנתונים האובייקטיביים של חייו ומוצא שהם נפלאים ומגלה שהכול נראה מעולה ומבטיח ומוכיח הצלחה ממשית, ושאין בהווה סיבה קונקרטית לתחושות הקשות שלו, הוא מתחיל לחפש בדבקות איזה עבר רע ומר ועלום, שאולי הוא המשליך על חייו בהווה ואינו מאפשר לו להיות כל מה שהוא רוצה.
בחקירה אחת קטנה אפשר לגלות שהוא התבלבל בכלל, ושהדמות שהוא אינו מצליח להיות – אינה מה שהוא באמת רוצה וצריך להיות. כי בטעות הוא 'עבר מקום' והתיישב על כיסא שאינו שלו.
יש איזו דמות שנכנסה לו לדמיון כשהוא היה קטן וחיפש את עצמו; גיבור פנימי בדמותו של איזה שחקן או זמר או אלוף או מלך הכיתה התיישב בתוכו. מישהו שהוא פגש אי פעם, באיזה סרט מרטיט או בספר רב-מכר או במודעת רחוב קסומה, כבש את הדמיון שלו ונעשה למודל שלו בתת-מודע.
הוא אפילו לא ידע שהוא מעריץ את הדמות הזאת ומבקש להידמות לה. הוא לא ידע שאל המקום שלה הוא שואף – ושהמקום הזה שהוא שואף אליו אינו שלו בכלל. הוא היה משוכנע שהרצונות שלו הם שמובילים אותו, ובכל זאת הוא הרגיש שהוא לא במקום, שהוא לא מספיק, שזה לא מספיק.
ומה באמת קרה?
הדמות הזאת ניצבה בינו ובין המראה, כובשת, חוצצת ומסתירה לו את הנוף.
בסך הכול זזת מהמקום שלך.
אתה מבין מה קרה? התבלבלת! השתלטה עליך שאיפה להיות חכם/מוכשר/מצליח/יפה/צדיק... 'כמו מישהו', וההשלכות ההרסניות של הבלבול הזה מנהלות אותך. אתה בכלל לא הדבר הזה! אתה משהו אחר לגמרי! והפתרון לבלבול, כמה פשוט, הוא לחזור למקום שלך ולא לזוז ממנו. כי כל מקום אחר לא יספק אותך באמת. כל מקום אחר יהיה כואב ותלוש וצובט.
על אותה הדרך, אפשר לפגוש אדם מלא אכזבות וטרוניות על בן זוגו, על שאינו עומד בשום ציפיות. ופתאום מתברר שהציפיות אינן יכולות לעמוד במבחן המציאות, כי הוא ציפה מבן זוגו להיכנס למשבצת מסוימת של איזו דמות קיימת-או-לא-קיימת, להגשים חזון שהשתלט עליו בלי קשר למציאות שלו, וכך נהיה תוהו ובוהו, וכך מילאו את הקשר אי הבנה וחוסר שביעות רצון עמוק.
בוא להכיר את עצמך מחדש, את עצמך האמתי, ולהתחבר אליו. התנתק מה'אני החברתי', מהגיבור הפנימי הנערץ והפנטסטי שהתלבש עליך וכבש את המחשבות שלך ואת החלומות שלך, והתחבר, סוף-סוף, למקום שלך, ל'אני האמתי' הטהור והבסיסי שלך. הֱיֵה מה שאתה רוצה להיות באמת. מה שאתה צריך להיות באמת. מה שאתה, בלי המודל הדמיוני שגרם לך להניף דגל שאינו שלך.
להיות מישהו אחר, לא מי שאתה צריך להיות – לעולם לא תוכל להיות. וטוב שכך. כי מה תעשה בשמים עם הדמות שהתלבשה עליך?! ומה יהיה עליך המקורי?!
לא בכדי אמר רבי זושא מאניפולי: "בשמים לא ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבנו; ישאלו אותי למה לא הייתי זושא"...
הישאר אפוא במקום שלך, האמתי, המקום שמחכה רק לך כדי לחיות חיים אמתיים בלי דמיונות.
הֱיֵה ה'זושא' שאתה. לא משה רבנו שאתה לא.