בפרשת שלח מצווה התורה על הפרשת חלה ונתינת החלק המופרש מהבצק או הלחם לכהן. נאמר בפסוקים: "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה" (במדבר טו יח-כ)
הגמרא (כתובות כה ע"א) דורשת את הפסוק "בבואכם אל הארץ וכו" שחיוב הפרשת חלה חל מיד עם כניסת עם ישראל לארץ ישראל, אך בגמרא מבואר כי בכדי להתחייב במצוות חלה, לא די שמיעוט ישראל יכנסו לארץ, אלא יש צורך בביאת כל ישראל, כפי שנאמר בפסוק "בבואכם אל הארץ" שאין די בביאת מקצת ישראל אלא יש צורך בביאת כל ישראל לארץ. עוד מבואר בגמרא (קידושין לו ע"ב – לז ע:א) כי כל מצווה אשר תלויה בארץ אזי חיובה הוא רק בארץ ישראל ולא בחו"ל, ממילא חיוב מצוות חלה מדאורייתא חל רק בארץ ישראל. הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ה' הלכה ה') כותב כי ביחס למצוות חלה נאמר במפורש "והיה באכלכם מלחם הארץ.." וממילא מצוות חלה מדאורייתא הינה מצווה התלויה בארץ.
מדברי הגמרא עולה כי מדאורייתא מצוות הפרשת חלה מתקיימת בארץ ישראל רק בזמן שכל ישראל שרויים על אדמתם, אך כפי שיבואר בהמשך מדרבנן מצוות חלה נוהגת גם בזמן הזה שאין כל ישראל נמצאים בארץ וכן מדרבנן מצוות חלה נוהגת אף בחו"ל.
הגמרא (ערכין לב ע"ב) מביאה מחלוקת תנאים האם קדושה ראשונה שהתקדשה הארץ בעת כניסת ישראל לארץ היא קדושה עולמית (עפ"י הבנת רש"י חגיגה ג ע"ב) וממילא גם בזמנינו הארץ קדושה לעניין מצוות התלויות בארץ, או שהקדושה הראשונה פקעה בזמן החורבן והגלות וממילא קידוש הארץ היה רק קדושה לשעתה – קדושה זמנית כל עוד ישראל שרויים בארצם.
הרמב"ם פוסק (הלכ' בית הבחירה פ"ו הלכ טז') כי ביחס לקדושת שאר ארץ ישראל (בניגוד לקדושת ירושלים והמקדש) לעניין מצוות התלויות בארץ הרי שאין הארץ כיום קדושה משום שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, לכן בגלות ישראל והחורבן, פקעה הקדושה. דין זה נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' ב).
ביחס לקדושה השנייה שהייתה בימי עזרא (כדעת רש"י חגיגה ג ע"ב ד"ה כך מקובלני, שלא כדעת הר"ח בתוס' יבמות פב ע"ב ד"ה ירושה הסובר כי קדושה ראשונה הייתה בימי אברהם יצחק ויעקב וקדושה שניה היתה בימי יהושע בזמן כניסת ישראל לארץ) נחלקו הראשונים האם קדושה זו קידשה לשעתה עד לחורבן הבית והגלות, או שהארץ התקדשה גם לעתיד לבוא וממילא גם בימנו ארץ ישראל קדושה לעניין מצוות התלויות בארץ.
הרשב"א (יבמות פב ע"ב) ועוד ראשונים סוברים כי גם קדושת עזרא הייתה קדושה לשעתה ולכן בעת חורבן בית שני וגלות ישראל, פקעה לה הקדושה, אבל הרמב"ם (הלכ' בית הבחירה פ"ו הלכ' טז) סובר כי ביחס למצוות התלויות בארץ קדושת עזרא היא קדושה עולמית וממילא גם בימינו ארץ ישראל קדושה לעניין המצוות התלויות בארץ.
לאור האמור בשיטת הרמב"ם שקדושה שניה קדשה לשעתה וגם לעתיד לבוא, הסיבה שבזמנינו מצוות חלה אינה נוהגת מדאורייתא אלא רק מדרבנן, נובעת מהסיבה שכלל ישראל אינם שרויים על אדמתם ולכן לא מתקיים התנאי הנדרש של "בבואכם אל הארץ" וכפי שביאר זאת הרמב"ם בהלכ' ביכורים (פ"ה ה"ה ) בלשונו: "אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם כמו שביארנו בתרומה" עכ"ל. שיטת הרמב"ם נפסקה להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שכב סעי' ב).
הגמרא במסכת בכורות (כז ע"א) מונה כמה הבחנות בין מצוות הפרשת חלה בארץ ישראל לבין מצוות הפרשת חלה בחו"ל, ההבדלים בדיני ההפרשה ובאופן ההפרשה נובעים מכך שחכמים תיקנו הפרשת חלה בחו"ל כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, דין זה נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שכב סעי' ג). לאור האמור עולה כי כיום מצוות הפרשת חלה בין בארץ ובין בחו"ל היא חיוב מדרבנן.
לאחר שהוברר כי חיוב הפרשת חלה בזמנינו הוא מדרבנן, יש לדון האם בצק שיוצר בחו"ל לצורך אפיה בארץ ישראל, כפי שכיום מצוי לקנות סוגים שונים של בצקי חו"ל לצורך אפיית עוגות וקינוחים חייב בהפרשת חלה.
המשנה במסכת חלה (פרק ב משנה א) אומרת כי בצק שיוצר בארץ ישראל מתבואה שגדלה בחו"ל הרי שיש בו חיוב חלה. בירושלמי מבואר כי דין זה נלמד מהפסוק "אשר אני מביא אתכם שמה" אשר נדרש כי הביאה אל הארץ היא זו שמחייבת במצוות הפרשת חלה וחיוב זה ללא הבחנה מהו מקור התבואה. דין הפרשת חלה מתבואת חו"ל נפסק להלכה ברמב"ם (הלכ' ביכורים פרק ההלכה ו).
הרשב"א (ח"א סי' נד) מבאר כי החיוב להפריש חלה מתבואת חו"ל נוצר רק באם התבואה הייתה בארץ ישראל בזמן חיוב ההפרשה, אך אם בזמן חיוב ההפרשה התבואה הייתה בחו"ל, אזי לא חל כל חיוב ואין צורך להפריש חלה, אלא שלאור דברי הרשב"א יש לדון מהו זמן חיוב הפרשת חלה מתבואת חו"ל שהגיעה לארץ ישראל, ניתן לומר כי מועד החיוב הוא בעת "גלגול" העיסה כפי שמועד זה מוגדר כזמן חיוב הפרשת חלה בתבואת ארץ ישראל שנעשה ממנה בצק בארץ ישראל, או שמא מועד החיוב בתבואת חו"ל הוא בעת קרימת פני הפת בארץ ישראל, שזו נקודת הזמן שהופכת את הבצק ללחם או למין מאפה.
יסוד הספק מבוסס על דברי המשנה )חלה פרק ג משנה ו) והירושלמי ( חלה פ"ב ה"א) העוסקים במקרה של גר שעבר הליך גיור ובבעלותו היה בצק מעובד המוכן לאפיה. נחלקו חכמים ור"ע האם הבצק חייב בהפרשת חלה, חכמים סוברים כי המועד הקובע לחיוב ההפרשה הוא זמן הגירות ולכן אם הבצק כבר היה מוכן בטרם שהחל הליך הגיור אזי הבצק פטור מהפרשת חלה, אך אם הבצק היה מוכן חלקית ומעשה "הגלגול" נעשה לאחר ההתגיירות, אזי הבצק מתחייב בהפרשת חלה, משום שלדעת חכמים "גלגול" העיסה הוא המעשה הקובע והיוצר את חיוב ההפרשה. ר"ע חולק על חכמים וסובר כי חיוב ההפרשה נקבע בעת קרימת פני הבצק, ממילא אם הבצק נכנס לאפיה לאחר הליך הגירות, אזי המאפה יהיה חייב בהפרשת חלה וזאת למרות שהבצק גולגל ועובד על ידי הנוכרי בטרם הגיור.
ביחס למחלוקת חכמים ורבי עקיבא מבואר בירושלמי (חלה פ"ב ה"א) כי מחלוקתם מצטמצמת רק למקרה של "גלגול" העיסה ביד נוכרי, שלדעת חכמים "גלגול" זה פוטר את העיסה מחיוב הפרשת חלה ולכן גם אם המשך הליך האפייה נעשה כאשר הבצק שייך לישראל כגון שהנוכרי בעל הבצק התגייר, אזי לא נוצר חיוב חדש לאחר שכבר נקבע הפטור בגין "גלגול" הבצק של הנוכרי, אבל בבצק של ישראל שעובד וגולגל בחו"ל, חכמים מודים לרבי עקיבא שמועד חיוב ההפרשה הוא בעת "קרימת פני הבצק" בזמן האפיה בארץ ישראל. הפוסקים נחלקו האם דברי הירושלמי נפסקו להלכה. לאור האמור עולה כי ייתכן שבצק של ישראל שעובד ויוצר בחו"ל על מנת לאפותו בארץ יהיה חייב בהפרשת חלה בגין "קרימת פני הבצק" בעת האפייה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
לתגובות stern1416@gmail.com