ידוע שהימים שבין פסח לשבועות נחלקים לשלושה, כמניין "ל"ב טו"ב", וכמו שחז"ל אמרו: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"; אם כן כל העניין של עבודה והכנה לקבלת התורה שהוא על ידי לימוד התורה, מתחילה כבר מעכשו והלאה, מל"ג בעומר, שנשאר לנו טו"ב ואין טוב אלא תורה, ובשליש האחרון צריכים להתחזק יותר וביותר בעניין של לימוד התורה.
מ"ט ספירות (שבע על שבע) שבימי העומר
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"
ספירת הזמן היא מהמאפיינים הבולטים ביותר של התרבות האנושית מאז ומעולם, אך כשהתורה מצווה את עם ישראל למנות את ימי העומר- הימים שבין פסח לעצרת, אין הציווי לספירה ומניית הימים גרידא, ספירה על מנת לספור בלבד. אלא בעומקה, מונח החיוב הציווי וההוראה לתת משמעות לזמן, כל יום שונה במהותו בכוחו ובהשפעתו מהיום הקודם.
ופשוט שימים אלו כולם, הינם תוכנית עבודה שבסיומה אנו יוצאים שוב ממצרים, ממצרים הרוחנית, מטומאת מ"ט שערי טומאה, ועל ידה אנו מזדככים ומתעלים, בכדי להגיע לתכלית הנרצה – שהיא קבלת התורה בחג שבועות.
והנה ידוע ששבעת השבועות רומזים לשבע ספירות- שבע מידות, וכל שבוע ושבוע עניינו ספירה אחרת, וכל יום ויום בשבוע עניינו ספירה שבספירה הכוללת של השבוע. ושומה על האיש הישראלי לתקן ולברר את הבחינה הקשורה לאותו שבוע, ולאותו היום.
שבע המידות הן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. אין לנו עניין אמנם בענייני הסוד, אך בפשטות חסד זה אהבה, עניין של נתינה והשפעה. כתוב "עולם חסד יבנה" וכתוב "חסד אל כל היום" השפעתו וטובו התמידיים של הקב"ה. ועל כן יש בשבוע הראשון לעבוד על אהבת ה'.
גבורה זו יראת ה' ועניינה להתגבר על יצרנו הרע. אחרי זה יש לנו תפארת וזה השילוב בין אהבת ה' ויראת ה', תפארת זה גם לפאר ולרומם את ה' יתברך על כל החסדים; אחרי זה יש לנו נצח שזה הנצחון וזו האמונה; ולאחר מכן השבוע החמישי, השבוע בו חל ל"ג לעומר הוא שבוע של הוד. מה זה הוד? לכל בחינה יש עבודה מסויימת שבה אנחנו כביכול מתקנים את החלק הקשור לעניינה, מה הוא הוד? ומה עבודת התיקון במידה זו?
הוד – אהרן הכהן, קרבנות, פנימיות
והנה כתבו הסה"ק ש"הוד" – הוא כנגד אהרן הכהן, ובספירת ה"הוד" – יש כמה וכמה בחינות, בחינה ראשונה של עבודת ה', כי הרי ידוע שאהרן הכהן, עבודת ה' שלו היתה עבודת הקרבנות, ובימינו שאין בית המקדש קיים - העבודה שלנו היא תפילה שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו", וכן קריאת ולימוד תורת הקרבנות, ומעלה עליו הכתוב כאילו מקריבם.
כמו כן ידוע שה"הוד" הוא עניין של פנימיות, עבודה שבלב, והיינו כנגד יראת ה', כי אהרן הכהן נמצא בקדשי הקדשים, שם מקור יראת ה'.
המן – כולו רוחני - ירד בל"ג בעומר
החתם סופר בדרשותיו מציין שירידת המן החלה בל"ג לעומר, כשעם ישראל יצאו ממצרים ולקחו אתם את ה"חררה" – הלא הם אותן מצות שאפו, הספיקו להם המצות בדיוק לחודש ימים, מט"ו ניסן ועד ט"ו אייר; אחרי כן במשך שלושה ימים נשארו עם ישראל ללא אוכל, ואחרי שלושה ימים הוריד להם הקב"ה את המן מן השמים. מתי ירד המן? בי"ח אייר, בל"ג בעומר.
ידוע שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, ומהות המן היתה שלא היה בו שום דבר גשמי אלא הכל היה נבלע באברים, וממילא זה גם העניין של התורה שנבלעת באברים, וכל מי שקשור לקצת גשמיות – קשה לו להתחבר ללימוד התורה.
ל"ג בעומר הוא ההוד שבהוד – והיא גופא העניין, כי הרי יסוד מהותו של ה"הוד" הוא עניין של עבודת ה' ויראת ה' – בפנימיות, ולכן רבי שמעון בר יוחאי נפטר באותו היום שהוא ההוד שבהוד, כי תורתו של רבי שמעון בר יוחאי בעצמו נלמדה בדרך נס כאוכלי המן, ללא תערובת גשמיות כלל ועיקר, כמו שראינו ולמדנו שהיה במערה וישב שם, ונעשה לו נס ונברא לו מעיין מים ועץ חרובים, זה גם כן מבחינת "אוכלי המן", ורק מי שנמנה עם "אוכלי המן" יכולה לבוא ולהתפשט בו התורה.
וממילא רבי שמעון בר יוחאי – שהוא זה שהפיץ את תורת הסוד – שהיא העיקר שבתורה שבעל פה, והיה תלמידו של רבי עקיבא שהיה היסוד של התורה שבעל פה, וכידוע שכל "סתימאה" היא רבי עקיבא, וממילא דוקא ביום הזה בל"ג בעומר, זה היום שבו אנחנו צריכים לעמוד ולהתחזק בתורה ולהדבק בתורה, בתורת הנסתר ובתורת הסוד, ורבי שמעון בר יוחאי האיר את העולם כולו בתורתו, וזה העניין והיסוד של ל"ג בעומר.
הוד – הודאה - השגחה פרטית על כל פרט ופרט
מלבד זאת, יש את העניין שמובא בכמה מקומות בזוהר הקדוש, ולמרות שאין לנו הבנה כל כך בעניינים האלה אבל לפי פשוטן של דברים, העניין של "הוד" בא מלשון הודאה,
העניין של ההודאה זה שהקב"ה משגיח ומכיר בכל פרט ופרט בעולם כולו, מהגדולים ועד הקטנים ביותר, וכמובן לכל אדם ואדם, לכל בריה ובריה, ובשבוע של ההוד צריכים להודות, וב"חסד שבהוד" זה על החסדים שהקב"ה עשה אתנו, וה"גבורה שבהוד" – אנחנו אמורים לחזק את הניסים והדברים הקשים שהקב"ה עשה עמנו, שגם על זה צריכים להודות, שהרי חובתנו לברך על הרעה כשם שמברכים על הרעה; וב"תפארת שבהוד" – עניינו הוא לפאר את הקדוש ברוך הוא בעצם העניין שאנחנו מודים לו, וב"נצח שבהוד" – אנחנו צריכים לחבר את ההודאה עם האמונה בקדוש ברוך הוא, שהאמונה בקדוש ברוך הוא שנותן לנו הכל, וכפי שעינינו רואות שאנשים שעוברים מצברים קשים יורדים באמונה.
ל"ג בעומר – הוד שבהוד – שיא השיאים
אבל ה"הוד שבהוד" – זה השיא שבשיא, ועניינו הוא שכל אדם לוקח ומסתכל על התמונה הכללית, והוא מודה לקב"ה על עצם העובדה שהוא מכיר בכך שהוא צריך להודות לקדוש ברוך הוא, ודו"ק.
ממילא ביום הגדול והקדוש והנשגב הזה, שבו ידוע של"ג בעומר הוא בגימטריא גש"ם, ול"ג בעומר זה לאוכלי המן – כלומר שזה פרנסה, וההודאה להקב"ה על רוב טובו והשפעתו על האדם, ועל כך שמזמן לו ולאנשי ביתו, מזונותיו ופרנסתו, ברווח ובשלווה, בשובה ונחת. ועיקר ההודאה על הפרנסה היא על ידי שיתמוך מהונו בתלמידי חכמים העוסקים בתורה, שכן כתב התומר דבורה בעניין תיקון מידת ה"הוד", זה לשונו- "וְאוּלָם בְּתִקּוּנֵי הַנֶּצַח וְהַהוֹד קְצָתָם מְשֻׁתָּפִים לִשְׁנֵיהֶם וּקְצָתָם מְיֻחָדִים כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ.
וְהִנֵּה, רִאשׁוֹנָה, צָרִיךְ לְסַיֵּעַ לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וּלְהַחְזִיקָם, אִם בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בְּמַעֲשֵׂהוּ, וּלְהַזְמִין לָהֶם צָרְכֵי שִׁמּוּשׁ וְהַזְמָנַת מָזוֹן וַהֲפָקַת כָּל רְצוֹנָם, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וּלְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגַנּוֹת תַּלְמוּדָם, שֶׁלֹּא יִתְרַפּוּ מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה, אֶלָּא לְכַבְּדָם וּלְהַלֵּל מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְקוּ בָּעֲבוֹדָה. וּלְהַזְמִין לָהֶם סְפָרִים צֹרֶךְ עִסְקָם וּבֵית מִדְרָשׁ, וְכָל כַּיּוֹצֵא שֶׁהוּא חִזּוּק וְסַעַד לְעוֹסְקֵי הַתּוֹרָה. הַכֹּל תָּלוּי בִּשְׁתֵּי מִדּוֹת הַלָּלוּ, כָּל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ, הַמְּעַט הוּא אִם רָב. סוֹף דָּבָר, כָּל מַה שֶּׁיַּרְבֶּה בָּזֶה לְכַבֵּד הַתּוֹרָה וּלְהַחֲזִיקָהּ בְּדִבּוּר בְּגוּפוֹ וּבְמָמוֹנוֹ וּלְעוֹרֵר לֵב הַבְּרִיּוֹת אֶל הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְחַזְּקוּ בָּהּ, הַכֹּל נִשְׁרָשׁ בִּשְׁתֵּי סְפִירוֹת אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִקְרָאִים "מַחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ".
ואנחנו ננצל את הזמן הזה ונודה גם להי"ת במשך כל השנה כולה, ובעזרת ה' יהי רצון שהקב"ה ישפיע עלינו באותו היום – ביום הזה, שפע ברכה והצלחה, ויקויים בנו הפסוק 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די', וכמו שדרשו חז"ל "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", אמן ואמן.