הילדים יהגרו לקנדה עם אמם למורת רוחו של האב

יצוין כי העיקרון המנחה את בתי המשפט בסוגיה זו הוא טובת הילדים, אך לצד זאת ישנה הכרה בזכותו של ההורה המשמורן להמשיך את חייו מתוך הנחה שהילדים יושפעו מכך לטובה.

במקרה שלפנינו, התפתח דיון על סמכות בית הדין הרבני לדון בנושא הגירת הילדים כאשר נושא זה לא נכרך מפורשות בתביעת הגירושין. הבעל-התובע ביקש לשלול את הסמכות מבית הדין הרבני שגילה דעתו במסגרת אחד הדיונים שהתקיים בפניו כי לא ניתן למנוע מהאישה להגר.

מדובר בבני הזוג שנישאו בקנדה והתגוררו שם עם ילדיהם כ- 10 שנים. בסוף 2015 המשפחה עלתה ארצה וכחצי שנה לאחר מכן הגיש הבעל תביעת גירושין במסגרתה כרך את נושא משמורת הילדים.

בדיון שהתקיים בבית הדין, האישה הצהירה על כוונתה לשוב לקנדה והתנהל בנושא דיון ארוך ומפורט במסגרתו הבעל הביע התנגדות למהלך. בסיכום הדיון, בית הדין הבהיר לבעל כי עם מתן הגט לא יוכל למנוע מהאישה להגר עם הקטינים אך הצליח לחלץ ממנה הסכמה לדחות את המעבר בשנה.

מספר חודשים לאחר מתן הגט, האישה הגישה בקשה לבית הדין לאפשר לה להגר לפני תום השנה בטענה כי לא הצליחה להתאקלם ולמצוא עבודה בארץ, אולם בעלה לשעבר התנגד לבקשה ולראשונה העלה טענה כי בית הדין אינו מוסמך לדון בנושא כיוון שנושא הגירת הקטינים לא נכרך במפורש בתביעת הגירושין שהגיש.

אלא שבניגוד לעמדתו בית הדין פסק כי הוא דווקא כן מוסמך לדון בנושא לאור ההסכמה המשתמעת מהתנהלות הצדדים בדיון הקודם, ומאחר שנושא משמורת הילדים נכרך כדין, ולשיטתו הוא כולל בתוכו גם את הדיון בשאלת מקום מגורי הקטינים.

הבעל ערער על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול ונדחה. במאמץ אחרון לביטול "רוע הגזירה" הוא פנה לסיועו של בג"צ.