לקראת השבוע הזה שבין יום השואה ליום העצמאות, התמונות של החיילים חוטפים מכות ועלבונות בשכונות החרדיות, רק מחזקות את מה שממילא חושבים על החרדים.
הם שונאים את המדינה (אבל אוהבים את תקציביה), עושים מנגל ביום השואה, הולכים להכעיס בצפירה של יום הזיכרון, ולקינוח, שורפים דגלי ישראל ביום העצמאות.
אפשר לכתוב מגילות על ההיסטוריה של החרדים מול הציונות, ולהסביר את כל המטען האידאולוגי, הכל נכון, אבל מפספס את הסיפור האמיתי שקורה עכשיו. גדל פה דור חרדי ישראלי לכל דבר.
החבר'ה הצעירים חיים במדינה הזאת, הם מעורבים, מעודכנים, ורוצים להיות שייכים. בניגוד לציונות הדתית שרואה ביום העצמאות חג דתי, נס, תחילת הגאולה, כאן אין אידאולוגיות גדולות. יום העצמאות הוא אירוע "חילוני", נורמלי. פשוט כי הם ישראלים.
נכון, ככל שהמרכז גדל גם השוליים מתרחבים. פלגים קיצוניים ימשיכו להקצין, ואפילו ירחיבו את המאבק, בדיוק כי הם מזהים את התנועה ההפוכה.
גם אם בעיתונות החרדית הרשמית עדיין מתעלמים מהחגים הלאומיים, זה כבר לא באמת רלוונטי. תחנות הרדיו ואתרי האינטרנט החרדיים מגיעים לקהל גדול בהרבה, ועושים הכל כדי להיות שייכים.
ביום השואה אפשר למצוא שם פרויקטים מושקעים עם זווית חרדית, ביום הזיכרון כתבות על חללים חרדים (ויש כאלה). בשבוע האחרון קיבלתי לא מעט פניות על פרויקטים של הנצחה חרדית. תלמידי ישיבות שלומדים לעילוי נשמת חללי צה"ל. מבצע של קריאת פרק תהילים עבור כל חלל, טקסי יום הזיכרון אלטרנטיביים. כל מה שמאפשר לחרדים להישאר מי שהם אבל להרגיש חלק מהסיפור הישראלי.
יום העצמאות עצמו נחגג אולי קצת פחות בקול רעש. אבל בכל שנה גדלה כמות העיתונאים והעסקנים החרדים שאני מכיר, ובמקרה מוצאים את עצמם עושים מנגל ביום העצמאות, חלק עם איזה נימוק דתי מפולפל ואחרים כבר מודים בפה מלא. פשוט נמאס להם להשקיף מהצד על חגיגה שהם שותפים מלאים בה.
חזרה לתמונת החייל החרדי שנמלט כשקיצוניים צועקים לעברו "חרד"ק". את הסיפור הזה, של הפלגים הקיצוניים אנחנו מספרים בתקשורת בהרחבה, ובצדק. אבל כשאנחנו רואים חרדים מקללים חייל, אסור להתבלבל ולפספס את הסיפור הלא פחות חשוב בתמונה הזאת: התרגלנו לעובדה שיש כזה דבר חייל חרדי.
- הטור המלא פורסם בדף הפייסבוק של יאיר שרקי