מה בעצם אומר המשפט 'לא נשכח לא נסלח', את מה בדיוק לא נשכח או נסלח, את השואה האיומה או את זה שרוצחים יהודים בגלל שהם יהודים? מה אנחנו עושים כדי לא לשכוח, פעם בשנה להעלות תמונות נוגות של גדרות תיל וקבוצות יהודים עטופים בטלית כשסביבם נאצים מצחקקים, מספיק בשביל שלא נשכח או שאנחנו צריכים לעשות משהו מעבר? הרי גם בישראל של שנת 2017 רוצחים יהודים בגלל יהדותם, אם כן את מה אנחנו זוכרים בדיוק, להפריח סיסמאות כל אחד יכול, אבל האם יש להם באמת כיסוי?
"לא נסלח" – שוב. למי? לאותם נאצים שרצחו את אבותינו בזה אחר זה או לכל אלו שרוצים להרוג אותנו סתם כי אנחנו יהודים? לאותם נאצים שהולכים ונעלמים מהעולם בדיוק כמו אותם אלו שניצלו מידיהם? להם ברור שלא נסלח. אך האם אנחנו לא סולחים גם לאלו שמנסים לרצוח ולהשמיד אותנו יום יום, או שכלפיהם אנחנו יותר סלחנים? איתם אנחנו יותר פתוחים להידברות מוכנים לשמוע ולהשמיע, כאילו שכחנו את הבטחתנו. וכי בגלל שלא הורגים אותנו במוות המוני כמו בשואה לכן זה בסדר להירצח במנות קטנות?!
אם אנחנו רוצים לא לשכוח או לסלוח, אנחנו צריכים להחליט שלא נזכרים בניצולי שואה רק ביום השואה, אנחנו זוכרים אותם תמיד והם יחיו בכבוד עד שיגיע זמנם, אם אנחנו רוצים לא לשכוח, אנחנו נזכור שאז רצחו בנו בגלל שאנחנו יהודים, וגם היום עושים את זה.
נשבענו לא עוד ואנחנו נקיים, כשהתכוונו 'לא עוד', התכוונו לא עוד רצח יהודים על רקע יהדותם, וכל עוד שזה עדיין קורה, ההבטחות שלנו לא שוות כלום, כל עוד שיהודים סובלים רדיפות במקומות בעולם בגלל שהם יהודים, כל עוד יהודים נרדפים בארצם על ידי חלאות ממשיכי דרכם של הנאצים, שחרטו על דגלם להשמיד ולהרוג כל יהודי באשר הוא. שום תמונה של גדר תיל או של ילד יהודי בוכה, ושום הבטחה גם אם נחזור ונגיד אותה מאות אלפי פעמים, לא באמת שווה ולא תשנה את המציאות, היא רק תעזור לנו להמשיך להתעלם מהמצב ולשכנע את עצמנו שאנחנו בסדר.