אחרוני שרידי האש עדיין איתנו, נצלו זאת

כמובן שמבחינת היהדות החרדית, הגבורה האמיתית היא של אלו שגם בצוק העיתים, בקשיים שבן אנוש כלל לא מסוגל לתאר לעצמו, שמרו על צלם אנוש וקיימו את המצוות במסירות נפש ממש (ולא לתפארת המליצה כפי שנכתב כיום על כל עסקן שדואג לקראוון בבית כנסת השכונתי...) תחת המגף הנאצי עד כמה שהיה ביכולתם, ושרידי אש אלו אחד מעיר ושניים ממשפחה ששרדו את משרפות אושוויץ – הם אלו שזכו בדם לבבם לקומם מחדש את היהדות החרדית בדור שאחרי המלחמה.

בשנים עברו היו ניצולי השואה חלק בלתי נפרד מהווי הקהילתי. בכל בית כנסת היו כמה וכמה ניצולי שואה, אלו שעל זרועם חרוט "המספר הכחול" ומעיד שהם היו "שם". עצם ההתבוננות במעשיהם ואחר הליכותם, לראות איך הם מתכוננים לתפילת שחרית, איך הם עומדים באימה וביראה לפני קונם, איך לאחר התפילה הם ממשיכים לשבת על יד החוק לישראל ומקפידים על סדר לימודים, איך הם ניהלו סדר יום של יהודי ירא שמים, איך הם דיברו בעיניים נוצצות על הדור שהיה ואיננו, על צדיקי ומצוקי ארץ שזכו להסתופף בצילם, על העיירה של פעם וכו'. כל השיג ושיח שלהם היה שונה. מרומם. טופח על מנת להטפיח.

• • •

וזה קורה לאט-לאט, כל שנה שעוברת לה אנחנו מגלים לפתע שעוד דמות פלאים ששרדה בניסים גלויים את התופת הנאצית וזכתה להקים דור ישרים מבורך, כבר איננו איתנו. דמויות שהיו חלק מנוף הילדות, כבר נמצאים בעולם שכולו טוב, או למצער כבר אינם מסוגלים לתפקד בכוחות עצמם.

הביטו סביבכם בבית הכנסת, נסו לחפש אותם בשכונה – הם כמעט ואינם נראים יותר. יהודים מלאכים אלו שהיו עבורנו כלפידי אש, שהיו עבורנו דמות לחיקוי כיצד צריך להיראות יהודי חסידי, שהיבטנו עליהם בהשתאות שהם עוד זכו לראות צדיקי עולם מדורות עברו – רובם כבר לא איתנו.

הדור החדש, הדור הרביעי לשואה, כבר לא מבין בכלל על מה מדברים. נכון, הם שמעו על השואה, הם יודעים מה קרה שם (בעיקר דרך ספרי הקומיקס), אבל את הזכייה העצומה שהיה לנו, ועדיין יש לנו באופן חלקי, הם כבר לא זכו לחוות.

כשאצלנו מדברים על השואה, כל אותן דמויות הוד עולות וצפות מול עינינו. אותם אנשים שעברו ייסורים שאול שלא ניתן כלל לתארם בשכל אנוש, לא נשברו. הם עמדו בנסיון בגבורה. הם נשארו דבקים בבוראם ואמונתם! החינוך הטהור אותו ספגו בקדושה ובטהרה בבית בהונגריה, בפולין או בגליציה בעולם שכולו זך וטוהר – היא זו שעמדה להם גם בימים אפלים, וזה מה שנותן לנו את הכוחות עד היום הזה!

• • •

היה זה ביום טוב הראשון של פסח שחל השנה להיות בשבת. שהיתי בעיר הקודש ירושלים, והייתי עד ביום אחד לשני אנקדוטות שממחישות לנו עד כמה חשוב לנצל את ההזדמנות ללמוד ולעקוב אחר אותם שרידים שזכינו והם עדיין חיים איתנו.

בבוקרו של יום אני רואה אותו, יהודי חסידי קשיש, תלמיד חכם מופלג עם הדרת פנים זוהרת, דמות שמזכירה לנו יהודים בני עליה מדורות עברו (אינני מזכיר את שמו ביודעי שלא ניחא ליה), כשהוא מגיע לתפילת שחרית בשעה 9.30.

זה קצת הפליא אותי שהוא איחר בכחצי שעה, ביודעי ומכירי שהוא תמיד מקדים ומשכים לבית המדרש, והלכתי לברר אצל אחד מנכדיו לפשר הדבר, וזה מה שהוא אמר לי:

"סבי שכבר עבר את גיל 90 ומטבע הדברים ההליכה קשה עליו, שוהה לכל ימי החג אצל אחד מבני משפחתו המתגורר בקומה חמישית ללא מעלית", מספר הנכד. "אתמול, בליל הסדר הוא הלך לישון בשעה 3 לפנות בוקר, ובשעה 7 בבוקר כבר קם על רגליו מוכן ומזומן לעוד יום של עבודת ה'.

"היות וסבי ידע שלא יסיימו את התפילה לפני השעה 1 בצהריים, הוא ביקש לשתות כוס קפה חם שיתן לו כח לשרוד עד אחרי התפילה. אתה בטח חושב לעצמך, נו, מה הבעיה, שיכין כוס קפה וילך לבית המדרש. אז זהו, שכנראה אתה לא מכיר את סבי שגם בגילו המופלג לא היה מוכן לשמוע על האפשרות של לומר את ברכות התורה וקריאת שמע לפני שהוא טובל במקווה לטהר עצמו, והרי בלי ברכות התורה אי אפשר לשתות קפה שיחזיק אותו למשך חצי היום הקרוב, כי הרי מלבד הקפה הוא לא יכניס לפיו מאומה עד שיסיים את תפילתו.

"בקיצור, למרות כל המחאות, סבי ירד חמש קומות לאט-לאט, הלך במתינות כרבע שעה עד למקווה, עלה ונסתפג ועשה שוב את כל הדרך חזרה, עלה שוב חמש קומות והחל לומר במתינות את ברכות התורה, קריאת שמע ורק לאחר שקיים את "החציו לה'", נפנה ל"לחציו לכם", והכין את כוס קפה שיתן לו את הכח לשעות הקרובות.

ואז ממשיך הנכד ומספר, "פניתי לסבי ושאלתי אותו: 'זיידי, למה אתה צריך לחזור הביתה, הרי בבית מדרש יש קפה וסוכר, הכל בכלים חד פעמי ואין שום חשש ובוא נלך לשם מיד אחרי המקווה'. בתגובה, סבי הרים אלי את עיניו ואמר בתמיהה כלא מבין: 'פסח מישט מען זיך' (האם בפסח מותר לאכול ולשתות אצל השני)?!

זה הספיק לי.

דבר אחד הפנמתי באותו רגע: פס הייצור הזה, של יהודים בני עליה במושגים כאלו, הולך ואוזל!!!! אלו יהודים שאנחנו חייבים לנצל את ההזדמנות האחרונה ללמוד מדרכיהם!!!

• • •

בערבו של יום, לאחר סעודת רעווא דרעווין כשכבר ביקשו לזמן על הכוס ולהתחיל בתפילת מעריב וכולם נתונים בהתלהבות אש קודש לקראת הספירה הראשונה, ביקש הרה"ח רבי ישעיה גליק שליט"א, את רשות הדיבור לשאת כמה מילים.

שקט השתרר בהיכל בית המדרש כשהוא נעמד לדבר, וכך אמר (אני מצטט את עיקרי הדברים מתוך הזכרון): "אני עומד כאן כולי נרגש בתוככי עיר הקודש ירושלים, ביום הראשון של יו"ט פסח ומסביבי כאן כולם פה יהודים יראים ושלמים שזכו לקיים את מצוות אכילת מצה בהידור, ואני נזכר מחג הפסח שנת תש"ה שעברתי במחנה ההשמדה דכאו".

ניתן היה לחתוך בסכין את השקט ששרר בהיכל. לרבים מהילדים והבחורים, וגם לחלק מהאברכים בבית המדרש היתה זו פעם ראשונה שהם זוכים לשמוע עדות מכלי ראשון מיהודי ששרד את התופת ומשחזר כיצד קיימו את מצוות החג בעמק הבכא.

"היינו קבוצה של 500 ילדים בני 14-15", הוא ממשיך לספר כשקולו רוטט מהתרגשות ונראה שגופו אמנם ניצב בירושלים אבל מחשבתו ורגשותיו חוזרים כעת למחנה העבודה הארור דכאו, "ידענו שהסוף כבר קרב. אם בתחילה היה לכל אחד מאיתנו מקום של חצי מטר להניח את עצמותיו היבשות בלילה על הדרגש, ככל שהמלחמה התקרבה לסיומה החלו הנאצים ימ"ש להעביר למחנה שלנו עוד ועוד אנשים מהמחנות בסביבה. זה הגיע למצב שדחסו ארבעה אנשים על דרגש אחד".

וכאן הוא ממשיך לספר וקולו רועד מהתרגשות: "הגיע ליל הסדר, רק שנה קודם לכן בהונגריה עוד רבים מאיתנו הסיבו לשולחן ליל ההסדר עם ההורים, האחים והאחיות וכל המשפחה, לכל אחד מאיתנו היו זכרונות ילדות מתוקים מאותם רגעים נעלים – וכעת אנחנו כאן במחנה האיום והנורא. ההורים כבר לא איתנו, רוב בני משפחתנו כבר עלו על המוקד על קידוש ה'. היינו בודדים. לא ידענו מה ילד יום, אבל הערב זה ליל הסדר!

"ואז החל כל אחד ואחד מאיתנו לומד קטע אחר בהגדה, כל אחד ממה שזכר. היו כאלו שאמרו קטעים מהפייט שאומרים בשבת הגדול. ככה במשך שעה ארוכה ניסנו להתעודד ולנסות לשחזר את מה שהיה בבית אבא. היה ואיננו.

"מצה לא היה לנו, מרור היה לנו בשפע. לבכות לא היה לנו כח. ואתם שואלים אותי מה חשבנו, מה חשבנו שיהיה כאן אחרי ליל הסדר?" וכאן הוא הגביה את קולו בהתרגשות וזעק: "יהודים, לא חשבנו על כולם, היינו בטוחים ללא צל צילו של ספק שאנחנו מסיימים את ליל הסדר ויוצאים החוצה ומקבלים את פני משיח צדקנו. היינו ילדים, זכים וטהורים, וזה מה שכולנו היינו בטוחים. לא חשבנו שבכלל יתכן אחרת! זה מה שהחזיק אותנו!

"ואני עומד כאן בירושלים עיר הקודש, שבעים ואחת שנה לאחר אותו ליל הסדר במחנה דכאו עם 500 ילדים שרדי אש, וצועק: "אבא שבשמים, אני לא התייאשתי, אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ועדיין מחכה ומצפה לגאולה השלימה!

• הטור התפרסם בשנה שעברה ב'המודיע'