לפני עשרים שנה, כשהייתי בכיתה ו' בבית ספר גרמני, נתקלתי בעברה החשוך של גרמניה בפעם הראשונה: בשיעור גרמנית קראנו רומן אוטוביוגרפי שכתב ניצול שואה. עבורנו, ילדים בני 12, זה נראה כמו סיפור אפל מעידן מרוחק ושונה, כמעט מעולם אחר.
בהמשך, הפכה השואה לנושא חוזר ונשנה בתכנית הלימודים שלנו. בשיעורי היסטוריה, מלחמת העולם השנייה נותחה בפירוט בשלוש פעמים שונות. בשיעורי גרמנית קראנו רומנים על השואה. בשיעורי דת ופילוסופיה עסקנו בנושא גם כן. בטיולים כיתתיים ביקרנו במחנות ריכוז. בנוסף, הטלוויזיה הגרמנית שידרה (ועדיין משדרת) לעתים קרובות סרטים וסרטים תיעודיים על התקופה הנאצית. בקיצור: הנושא היה בכל מקום.
ההתמקדות החזקה הזו בפשעים הייחודיים של גרמניה היא חלק ממה שהגרמנים מכנים "תרבות הזיכרון": המאמץ הקולקטיבי לזכור את העבר הנאצי שלנו כדי למנוע פשעים דומים בעתיד. כחלק מתרבות הזיכרון, גרמניה הקימה אנדרטאות ומוזיאונים המוקדשים לזכר השואה; היא מממנת מחקרים ומוסדות על השואה בחו"ל, כגון מוזיאון אושוויץ בפולין ויד ושם בירושלים.
הכחשת השואה אינה חוקית בגרמניה. הסטראוטיפ הנפוץ שהגרמנים נוטים להיות יסודיים במיוחד בכל מה שהם עושים הוא בעל גרעין של אמת בתוכו.
השואה הפכה לעניין דתי
עם זאת, לאחרונה ניכרו סימנים למרד בתרבות הזיכרון. בינואר, ביורן הוקה, פוליטיקאי ממפלגת ימין חדשה בשם "אפד" (אלטרנטיבה לגרמניה), קרא ל"תפנית של 180 מעלות במדיניות הזיכרון שלנו", להתמקד פחות באשמה של גרמניה ויותר בגאווה לאומית. הוק נחשב שנוי במחלוקת אפילו במפלגתו שלו, וזכה לביקורת חריפה על דבריו. עם זאת, ייתכן שהוא פגע בעצב.
בשנת 2015, סקר של קרן ברטלסמן, קרן מכובדת ללא מטרות רווח, מצאה כי 58% מהגרמנים רוצים להגביל את זיכרון העבר. הסקר לא פירט מה זה אומר בדיוק, אבל תוצאותיו מראות כי לגרמנים רבים נמאס להרגיש אשמה על פשעים שאירעו בעבר והם לא היו מעורבים בהם באופן אישי.
הסבר אחד לכך הוא שבמשך הזמן, ועם פחות ופחות עדים חיים, האירועים נראים מופשטים יותר ויותר, אך אני חושבת שהדרך בה עוצבה "תרבות הזיכרון" תורמת אף היא לתופעה זו. בתכנית הלימודים בבית הספר שלי, מלחמת העולם השנייה הופיעה בכל מקום, עד שתלמידים אחדים התלוננו: "לא עוד!". עם זאת, המלחמה הוצגה בצורה דוגמטית מאוד, כמעט כמו עניין דתי: שאלות שנויות במחלוקת ודיונים היו טאבו.
ניתן לטעון כי נושא כה חשוך דורש רצינות כזו, אבל אם יוצרים טאבו לצעירים, הם ירצו לשבור אותו - רק למען המרד. במרחב הציבורי, הדיבור על השואה הפך לנשק פוליטי: אם אתה רוצה פרובוקציה ותשומת לב מקסימלית - תגיד משהו שנוי במחלוקת על השואה. אם אתה רוצה להרוס את המוניטין של היריב שלך - האשם אותו בהזדהות עם האידאולוגיה הנאצית.
כאשר ביקרתי לראשונה בישראל ב-2010, חששתי כיצד הישראלים יקבלו אותי, את הגרמנייה. מאז ביקרתי בישראל פעמים רבות לפני שעברתי לכאן ב-2014. בכל הזמן הזה לא קיבלתי תגובה רעה אחת על מוצאי. נוסף לכך, בישראל שמעתי לראשונה בדיחות על השואה - משהו שהוא טאבו מוחלט בגרמניה.
"תרבות הזיכרון" שגדלתי בה עדיין משפיעה עלי: אני לא מעזה לצחוק מהבדיחות האלה. אני לא תומכת בייבואן לגרמניה, אבל אני מאמינה שאנחנו, הגרמנים, יכולים ללמוד משהו מהישראלים בכל הנוגע לזיכרונות העבר: להפוך את הנושא ל"קדוש" פחות.
במקום לקרוא 20 ספרים, אולי כדאי לשלוח תלמידים גרמנים למדינה היהודית, לתת להם לפגוש ניצולי שואה וצעירים ישראלים - ילדים ונכדים של אנשים שהדור של הסבים והסבתות שלנו רצה להרוג. מפגשים כאלה חזקים יותר מכל דיון בכיתה.
מאריקה אנגוסן הוא עיתונאית גרמנייה המדווחת מישראל למגזינים ועיתונים שונים בגרמניה, בעיקר על פוליטיקה וכלכלה | www.mareike-enghusen.de