זה היה בערך בשנת תש"כ, לפני כשישים שנה. מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, שאיבד את אישתו ורוב ילדיו בשואה, כינס כ-15 שנה אחרי השואה, בבניין 'אהל קדושים' המיוחד שבנה לזכר הקהילות,
את שרידי הקהילות, אודים מוצלים.
הרב עצמו פתח את הכינוס באמירת קדיש, ויד ימינו בהקמת עולמה של תורה בארץ ישראל, הרב משה פורטמן חזן ישיבת פונוביז', נשא בכאב ובכי את הדברים הבאים: "אחרי שהחזיר מיער, החיה הנאצית, הרג טבח ועינה את בשר חסידיך, בואו ונתייחד עם זכרם הקדוש עם זכר קהילות הקדש בליטא וגלילותיה".
"הרב שליט"א [זצוק"ל], הוא רבי יוחנן בן זכאי של הדור, כינס אותנו. אין נחמה, אין מנחמים, כולנו אבלים. לא זכינו להביא אותם לקבורה, לא ישבנו עליהם שבעה, אין לנו אבלים. אנו נושאים אותם על לוח ליבנו".
"בואו ניכנס לרגע לבית כנסת בליטא שקירותיו ספוגים בתורה, תפילה ואמונה טהורה. בתי הכנסת מלאו במתפללים, בלמדנים, בשקדנים, בעילויים, בצדיקים, ביהודים מפוייחים עמלי כפיים. בואו אחים, ניגש ברתת לארון הקודש בעיירה היהודית ונבכה יחדיו בפיוט מהקינות לתשעה באב "תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים. אבל יחיד עשי לך ומספד תמרורים. על תופשי משוטיך ופורשי מכמורים. מלחיך וחובליך במים אדירים. עורכי מערכך מיישרי הדורים. מפענחי צפוניך ומגלי מסתורים. מי יפרק הויות ומי יתרץ שברים. מי ישדד מעמקיך וחתו אכרים. מי ילחום מלחמתך וישוב לשערים. כלי מלחמה אבדו ונפלו גיבורים".
הרב פורטמן מתייפח ומספר שהוא ושני חברים בני ישיבה צעירים, הי"ד, אחרי שהגרמנים נכנסו לעיירה שוואעל הלכנו בלהט לבית הכנסת להציל את ספרי התורה, והנה אנו רואים את ספרי התורה מושלכים בבית הכיסא... מיד ניקינו והעלינו אותם לעליית הגג".
"אוי ווי אימותינו הכשרות, הצנועות והחסודות, רחמניות וגומלות חסדים יום וליל. האידישע מאמע שמסרו נפשם שהילד ילך לחיידר. ילדים בני 6-8, ילדי החומש, ילדי המשניות נלקחו להריגה באכזריות נוראה".
"האם נשמע פעם כצעקתה? איך נוכל לשכוח אותם? בואו נזכור את הקדושים. איך? בואו נמשיך לחיות אותם ואיתם. אחים ואחיות יקרים! לחיות איתם זה נקרא עם הטוב לב! עם ההרגשה של אחד לזולת, באותה דרגה כמו שאב ואם נושאים עולל ויונק על כפיים לבור ההריגה. מה נותר להם לעשות באותם רגעים לחבק, לעטוף באהבה, להגן על הגוף הצנום, לקבל את הכדור הרצחני קודם".
"בואו אחים, נחיה באהבה בלא קנאה, בערכים נעלים, באמונה יוקדת כמו הנעקדים והנשחטים ברגעים שהובלו לסוף המר. האמינו מעל הטבע. כמו אברהם אבינו ע"ה בזמן עקידת יצחק ע"ה שהאמין "כי ביצחק יקרא לך זרע", כך האמינו אימותינו ואבותינו. כמו חנה ושבעת בניה. האמינו בנצח ישראל. אנוכי אנוכי הוא מנחמכם".