נראה כי ביחס למרד נמצאת עיקר המחלוקת בין הממסד הציוני לציבור החרדי, באשר לקביעת תאריך לציון השואה. בימים ההם הציונות התייחסה בבוז לניצולים, מלבד אלו שנלחמו בנאצים פיזית, ובזה לקדושי השואה שנרצחו, בכינוי ''הלכו כצאן לטבח''.
היהדות החרדית התנגדה למבט הצר הזה של ראיית התנגדות כוחנית כחזות הכל, והתעקשה להעלות על נס את מי שהניח תפילין גם במחנה, או גדלות הרוח שגילה כל מי שוויתר על פרוסת הלחם שלו עבור החלשים ממנו.
ברם, מרוב רצון להבהיר כמה חשובה הרוח, אף העיתונות והספרות החרדית עיוותו את ההיסטוריה, והציגו אותה באופן מאוד דיכוטומי, כביכול כל החרדים והרבנים התנגדו למרד מכל סוג שהוא, משום שהוא מסכן חיי יהודים שיוכלו להינצל בלי מרד, ואילו התומכים במרד והמשתתפים בו כולם היו חילונים. המציאות מורכבת יותר.
בפועל, היו לא מעט רבנים חרדים שתמכו בהתקוממות, והם אף היו חלק מהמארגנים. כאן אספר את סיפורה של מלה צימטבאום הי''ד, נערה חרדית אמיצה מאנטוורפן, שסיפור חייה הועלה על נס - רק בלי לספר שהיתה שומרת מצוות. היא התחבאה אצל נוצרים ושימשה כמטפלת ומורה לזמרה של בנם, התחזתה לנוצרייה, עד שנמאס לה מהשקר ולימדה את הילד שירת כל נדרי.
השכן שמע את שירתה, והסגירה לנאצים. למרבה הפלא היא שמחה לצאת מחיי השקר של התחזות לנוצריה והעדיפה לסבול יחד עם כל היהודים. כשהגיעה למחנה וראתה קאפו יהודיה מתאכזרת לבנות המחנה, סטרה לה על לחיה והוכיחה אותה. המפקד התפעל ומינה אותה לתפקיד רם דרג במחנה. היא עזרה לכולן וניצלה את תפקידה להצלת נפשות, ואף הבריחה כלי נשק לפרטיזנים מחוץ למחנה.
בסופו של דבר ברחה כדי להצטרף לפרטיזנים, ונתפסה לאחר שבועיים. מפקדי המחנה אספו את כולם כדי להראות את תלייתה, והיא נשאה נאום שכל כולו עידוד למרד והתקוממות. לאחר מותה נשבעו הבחורים של הזונדר קומנדו, שקברו אותה, להתקומם ולפתוח את דלתות המשאיות של המשלוח החדש, להציל יהודים ולהילחם בגרמנים. סיסמת הקרב היתה ''מלה''!. המשלוח אותו הצילו היה מבלגיה, ואחד הבחורים במשלוח בירר למה הם צועקים מלה.
הם סיפרו לו מי זאת, ואחוז טירוף הוא צעק ''אוי, לפי הסימנים היא ארוסתי, חשבתי שהיא נשארה אצל הנוצרית, אין לי טעם לחיות'', ונפל ומת מדום לב. הסיפור הועלה על הכתב בספר ''דמויות מסתוריות'' של מורת בית יעקב פסיה שרשבסקי, שהיתה שם והכירה אותה.
נוסף לאותה נערה, מצוי אצלי ספרו של בעל ה'ישועות משה' הרב יהושע משה אהרונסון זצ''ל, שבילדותי זכיתי שהתגורר בדירה מעל ביתנו בעמנואל. הוא תכנן התקוממות יחד עם מנהיגי היהודים במחנה קונין, ואף נזף בבחורים שחטפו רגליים קרות לאחר שתכננו מרד. חלק מכתיבת יומן השואה שלו הוא העיסוק בשאלה שישאלו הדורות הבאים ''איך לא עמדנו על נפשנו לנקום''. בלי שום סתירה כמובן, מופיעות בספר עשרות התייחסויות לניצחון הרוח, לשאלות שנשאל כרב מכהן, ליהודים שסיכנו את עצמם כדי לא לתפור תיקים לנשות הנאצים מיריעות ספרי תורה שהובאו למפעל, לפלוגת זונדרקומנדו שצוותה לקבור נער גוסס בעודו מתחנן על נפשו והניחה לו למרות צליפות המגלב של הנוגש הנאצי.
לסיכומה של אמיתה היסטורית: הייתה שם גם גבורת הגוף וגם גבורת הרוח, הרבנים וגדולי ישראל בכל הקהילות אינם מקשה אחת עם דעה אחידה, אלא פוסקים לפי שיקול דעתם בהתאם לסיטואציה, המקום והרגישויות. בכל סיטואציה היו דעות שונות לרבנים שונים, במקרה שהיו מספר רבנים.
גם הרבי מליובאוויטש התייחס לטעות שהועלו כאילו רבנים ויהודים שומרי תורה ומצוות סירבו להילחם כדי לא להתקומם נגד הגורל וכו', וכותב הרבי (ליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 398 ואילך): "רבים הם הרבנים ומנהיגי הדתיים בגטאות ובמחנות הריכוז אשר השתתפו ומהם שגם יזמו התקוממות נגד הנאצים ימ"ש. וגם אלה שלא התקוממו, או שהתנגדו להתקוממות, הסיבה היתה שכפי שהעריכו את המצב נראו הסיכויים להישאר בחיים גדולים יותר על-ידי אי-התקוממות מאשר על-ידי התקוממות, ולא חס-ושלום מפני פגיעה ב"גורל" וכו' – מושג שאין לו מקום בדת ישראל".
והרבי ממשיך ומציין: "והאם יש צורך להדגיש עד כמה הפליגה תורתנו בעניין של פיקוח-נפש בכל הזמנים והתנאים, ושאין סומכין על הנס וכו'?!".
השם יקום דמם.