אם נסעתם במרכז בני ברק או כמעט בכל עיר אחרת, בוודאי פגשתם את רחוב אנילביץ, על שמו של מפקד הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. את השם ז'וז'ה אבולקר רוב הקוראים בוודאי לא מכירים, אף על פי שהנהיג מחתרת יהודית חכמה שתרומתה למאמץ נגד גרמניה בכלל ולהצלת יהודי צפון אפריקה בפרט היה גדול הרבה יותר מאשר מרד גטו ורשה. מי הם אנשי המחתרת האלג'יראית? ומי הוא ז'וז'ה אבולקר? ומדוע בזמן שההנצחה לאנילביץ היא אין סופית, ההנצחה לאבולקר היא על גבול האפסית? על כך ועוד בכתבה שלפניכם.
בשונה מתוניסיה ומרוקו שמעמדה של צרפת היה מוגדר בהן "פרוטקטורט" כלומר מדינת חסות באלג'יריה היה זה שלטון צרפתי מלא ועל כן כבר בשנת 1870 קיבלו יהודי המדינה אזרחות צרפתית ונהנו משוויון זכויות וחובות כצרפתים לכל דבר ועניין. מעמדם האיתן של יהודי אלג'יריה והתערותם בחברה הצרפתית הגבוהה במדינה גרמה יותר מכל לנפילתם לבור העמוק עם החלת משטר וישי על המדינה הצפון אפריקנית. אזרחותם בוטלה, הם פוטרו מכל מוקדי השליטה ומשרות הפקידות בהן עבדו והתפרנסו והיו נתונים לנחת זרועם של המקומיים שהוסתו יומם ולילה על ידי המשטר הפרו נאצי. במדינה הוקם יודנראט שהכין רשימות לטרנספורטים ליהודי המדינה ונדמה היה כי כוס התרעלה שעברה על יהדות אירופה ממשמשת ובאה על יהדות אלג'יריה.
בתוך החושך הנורא שירד על המדינה הצפון אפריקאית התנוצצה נקודת אור של גבורה יהודית. קבוצת צעירים יהודים הקימה מחתרת שהוסוותה כמועדון ספורט ונקראה ג'יאו גרא על המאמן הגוי של הקבוצה. מחתרתרת זו פעלה בעיקר בהתגדות מקומית כנגד המשטר הצרפתי - גרמני ועסקה בהשחתת סחורות והדבקת כרוזים.
בקיץ שנת 1942תכננו מעצמות הברית את "מבצע לפיד" שבו יונחתו כוחות אמריקאים בחופי צפון אפריקה שיאגפו את כוחותיו של הגנרל רומל וישחררו את אפריקה מהשלטון הגרמני. האמריקאים שכוחם היה מוגבל לחזית זו חיפשו שותפים מקומיים בצפון אפריקה ועד מהרה איתרו מספר קציני צבא צרפתים באלג'יר שאמנם השתייכו למשטר וישי אך שנאו את הגרמנים ורצו למנוע את השתלטותם על אלג'יר כפי שקרה בתוניסיה השכנה. מספרם של אלה היה מועט מאוד והם היו חסרי כח משמעותי מכדי לעזור במאמץ לכיבוש אלג'יריה על ידי האמריקאים.
לבסוף בסיו האמריקאים חברו אנשי המחתרת היהודית לגורמים אלו שעד לא מכבר ירדו לחייהם ותכננו להשמידם תוך שמובהר לחברי המחתרת כי מעת שתיפול אלג'יריה בידי האמריקאים כל צד יהיה לנפשו והם לא מתחייבים להציל את היהודים לאחר מכן.
מפקד המחתרת ז'וז'ה אבולקר ארגן את כוחותיו כארבע מאות סטודנטים יהודים שאספו כלי נשק ותכננו את אחד אם לא המבצע הגדול ביותר של מחתרת כל שהיא לכיבוש מדינה. מטרה נוספת הייתה למבצע זה והוא תקיעת טריז בין הצרפתים לגרמנים בעקבות בגידתם של הראשונים. באותה עת הייתה תקנת חרום במדינה שברגע שמוכרז מצב חרום ישלטו מליציות אזרחיות על כל המתקנים האזרחיים בכדי להותיר את הצבא פנוי לפעילות התקפית.
תקנה זו נוצלה על ידי המחתרת וכך בליל השמונה לנובמבר 1942 - תחילתו של מבצע לפיד השתלטו כוחותיו של אבולקר יחד עם מספר זעום של קציני צבא וישי על התשתית האזרחית של בירת המדינה כולל רשת הטלפוניה האלג'ירית. דרך הטלפונים הם הודיעו לקציני הצבא שביררו מה קורה כי תקנת החרום הופעלה ועל כן הם כרגע שולטים על התשתית האזרחית ושיחכו לפקודות. האמריקאים שלא האמינו ביכולתם של היהודים לשתק את המדינה נחתו בחופי אלג'יריה רק לאחר 12 שעות מהתכנון המקורי תוך שבזמן זה אנשי המחתרת היהודית אוחזים במסירות נפש בכל התשתיות הקריטיות של בירת המדינה - פעולה שהייתה מופת של גבורה, אומץ ותכנון יהודי.
עם עלייתם לחוף בגדו האמריקאים ביהודי אלג'יריה ומסרו את השלטון לאותם קצינים צרפתים נאצים שהמשיכו להחיל את חוקי הגזע על היהודים במשך עוד כמעט חצי שנה. בתקופה זו נעצרו על ידם גם חברים במחתרת היהודית ובני משפחותיהם.
פעולה זו זכתה לכמע אפס התייחסות של הגורמים הרשמיים של מדינת ישראל הצעירה והמתבגרת ורק בשנים האחרונות סיפורה של המחתרת הונצח ביד ושם אם כי בפינה פחות משמעותית. הסיבה הרשמית הייתה כי המחתרת לא פעלה מממניעים "יהודיים" אלא בגלל פטריוטיות צרפתית. יתרה על כך חברי המחתרת ברובם המוחלט לא עלו לישראל הצעירה וחלקם ראו את עצמם כאלג'ירים בני דת משה ולא התעניינו לא בציונות ולא בסוציאליזם - שתי הדתות שעיצבו את זכרון השואה בישראל הצעירה. יהדות צפון אפריקה שניסתה להשתלב בזכרון השואה נכנעה לתכתיבים הציוניים של הזכרון ונאלצה לא להכיר בפעולה חשובה זו כפעולה החשובה ביותר שנעתה על ידי יהודים כנגד מכונת המלחמה הנאצית.