בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי נדרשו לאחרונה לדון במשמעות "שטר התנאים" הנהוג להיחתם בין הורי החתן והורי הכלה בשמחת ה"ווארט", וכיצד משתקפים התנאים במצב שהזוג מתגרש.
הדיינים התעסקו בסוגיה בשל מקרה מצער של בני זוג חרדי שהתגרשו לאחר שנתיים ולהם בן משותף. בשטר התנאים שנחתם ב"ווארט" הותנה כי "אבי החתן ייתן לבנו סך 250 אלף שקלים לצורך קניית הדירה ואבי הכלה ישלים את הסכום לצורך קניית דירה בסך 500 אלף שקלים. אם יחסר כסף לצורך הדירה בני הזוג ייקחו משכנתא להשלמת החסר".
בפועל אכן ערב הנישואין נרכשה דירה בסך 850 אלף שקלים. ההורים עמדו בהתחייבותם ובני הזוג לקחו משכנתא בסך מאה אלף שקלים והדירה נרשמה בטאבו על שם החתן והכלה.
לאחר שהזוג החליט להתגרש, דרשה האישה את חלקה בדירה על פי ההשקעה של אביה – דהיינו שני שליש מערך הנכס, אבל בית הדין הרבני האזורי פסק כי הדירה תחולק בין שני הצדדים שווה ושווה.
האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול וטענה כי הסיבה לרישום הדירה שווה בשווה על שם שני הצדדים הייתה רק בשל המשכנתא בסך מאה אלף השקלים שנטלו בני הזוג ועל פי דרישת הבנק. לטענתה מגיעים לה שני שלישים משווי הדירה ולבעלה שליש בלבד, כפי שהשתתפו הוריו.
חברי בית הדין הרבני הגדול הדיינים הגאונים רבי שמואל גורטלר, רבי יצחק אלמליח ורבי אליעזר איגרא דנו בתיק. הרבנים גורטלר ואלמליח החליטו ברוב דעות לדחות את הערעור ולחלק את הדירה שווה בשווה כפי שהחליט בית הדין הרבני האזורי.
הדיינים הסתמכו על שורת פוסקים ובהם מרן פוסק הדור רבינו יוסף שלום אלישיב זצ"ל שפסק כי ברגע שרישום הדירה נעשה על שם הבעל והאישה זוהי מתנה ואין מוציאי מידי מי שהביא פחות כסף לקניית הדירה.
הרבנים דחו את הטענה כי הרישום שווה בשווה נבע בשל המשכנתא ואמרו כי ניתן לקבל משכנתא גם אם הדירה אינה רשומה בחלקים שווים. חבר בית הדין הרבני הגדול הרב אליעזר איגרא חלק עליהם וסבר כי סכום הקרן הכספי של האישה נשאר קבוע ושמור לה.
לסיכום ניתנה הלכה כדעת הרוב והערעור נדחה, האישה שהוריה השקיעו שני שלישים מהדירה תקבל רק מחצית ואילו הבעל שהוריו השקיעו שליש מהדירה יקבל גם הוא מחצית.