הדבר הראשון, שעשו בני ישראל בסיום הגלות – זה לומר שירה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שמות, יד, לא), ומיד: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (שמות, טו, א).
מה הקשר בין גאולה לבין שירה?
כדי להבין את זה צריך להבין בכלל, מהי גלות.
המילה 'גלות' מעוררת קונוטציות, שקשורות בדרך כלל לגיאוגרפיה. אדם או אומה במצב של גלות נמצאים במקום זר, שאינו מולדתם המועדפת והטבעית.
ומאחר ו"עיקר הגלות היא גלות הנפש", אז מהי גלות בנפש?
אותו דבר. כאשר האדם עקור מהמקום הפנימי-אמתי שלו, לא במקום שבו הוא צריך להיות, חי בסביבה זרה, לא טבעית, ונמצא בהעמדת פנים.
ואיך יוצאים מהגלות הזאת?
"ישראל סלקין מגו גלותא בניגונא" (תיקוני זוהר, כא) – על ידי ניגון!
הגאולה עוברת דרך השירה והניגון: "עיקר התקרבות והדביקות של איש הישראלי לה' יתברך הוא על ידי קול ניגון דקדושה, כידוע גודל מעלת הנגינה לכל מי שרוצה לדבק עצמו בה' יתברך, כי הנגינה יש לה כוח גדול להמשיך את האדם להשם יתברך. ועל כן לעתיד לבא שאז יהיה עיקר ההתקרבות והדבקות לה' יתברך, אז יתער שיר וניגונא בעלמא" (ליקו"ה, אפוטרופסות, ג).
מה, זה רציני?! גלות הנפש עם כל המורכבות שלה משתחררת באמצעות ניגון?! אני אשיר ואנגן, והכל בפשטות יסתדר?! מה הקשר בין שירה לגאולה?
כל דבר בעולם בנוי על פנים וחוץ, על סוד וגילוי. הסוד הוא ההוויה הרוחנית, והגילוי הוא העולם המטריאלי-חיצוני שאנחנו מכירים. הגאולה תתרחש, כאשר הסוד יצא מהסתרה וישתלט על המערכת הגלויה.
העולם הזה נקרא עולם מלשון העלם, אבל המטרה שלנו כאן היא לחשוף כמה שיותר את הצד הנסתר –לראות את הצד הטוב והמיוחד שלנו, של בני הזוג שלנו, של הילדים שלנו ושל כל הסובבים אותנו, ולזהות את הנהגת השם בכל דבר וענין. החלק האמתי בעבודת השם אינו הצד הטכני אלא הלב – הרגשה, אהבה וחיבור למקומות הנכונים.
ואיך עושים את זה?
בעזרת השיר והניגון. שיר מגלה את הסוד, את הצד הכמוס של האדם.
מהו שיר?
יש כל מיני סוגי שירים. יש שירי שבת – שזה סוג של תפילה שאומרים ליד האוכל, עד שיתקרר... ויש שירים שנכתבו על ידי משוררים, שלא מבזבזים את כל השורה, רק קצת ממנה, ומשתדלים לכתוב אותה במילים חסרות משמעות או לפחות קשות להבנה, העיקר שיהיו חרוזים (היום גם על זה מוותרים...), כמו: "יפעת צחות טוהר הקמה של סגר הזהרורים בהנץ החמה" – ואז זה נשמע מרשים...
אבל לא זאת שירת הגאולה המדוברת.
איתא במדרש: "אמר רבי שמואל בר נחמן כמה יגיעות יגע בן עמרם עד שלימד שירה ללויים" (מדרש רבא, נד), וצריך להבין מדוע התייגע כל כך משה רבנו ללמד את הלווים שירה ולמה דווקא הוא בחר להתעסק בזה?
כי משה רבנו לא לימדם את עקרונות המוזיקה, אלא את פנימיות השירה והניגון.
החומר הגשמי שבניגון הוא הרוח (גלי קול) וכנגדו פועל כוח נפשי בלב. שיר הוא נסיון לבטא משהו, לא באמצעות המילים אלא מעבר למילים. בשיר האדם מוציא לאור את הסוד שלו, נותן ביטוי למי שהוא באמת, מתחבר לייחודיות שלו, ל"אני האמתי" שלו: "עיקר נעימות הניגון נעשה על ידי בירור הרוח (שהוא האוויר שמשם יוצא הקול כידוע לחכמי הנגינה) היינו שעיקר בחינת הניגון הוא על ידי בירור הרוח הטובה מן הרעה" (ליקו"מ, תורה נד).
על הפסוק: "אפתח בכינור חידתי" (תהלים, מט, ה) מסביר ה"נעם אלימלך", שעל ידי השירות והתשבחות נפתחים עולמות שהיו סגורים בעדנו, כמו חידה סתומה ונסתרת. השירה היא דבר עמוק מאוד, הנובע מתוך פנימיות הלב וחושף את מהות המנגן. הצדיקים האמתיים יכלו לזהות את מצבו הרוחני של האדם על פי נגינתו: "שמעתי בשם הבעל שם טוב זצ"ל, ששמע אדם רשע מנגן והבין כל העבירות שעשה מיום הוולדו" (אור המאיר).
יש הרבה אנשים שיש להם חסימה להשמיע את קולם, את הצליל שלהם, ומתביישים לשיר ולנגן, בהתרצות כמו: 'אני לא יודע לשיר', 'אני מזייף', 'אין לי קול יפה'. אבל באמת אין דבר כזה! זה פשוט אדם שמפחד ומתבייש מעצמו ומהיצירתיות שלו! הרי מה כבר יכול לקרות?! מקסימום זה לא יהיה הכי מוצלח. נו, ואז מה?! מה זה אומר עליך?! זה אומר, שעוד לא פיתחת את הכלי הזה שלך! אז תפתח אותו עכשיו. יש לזה חשיבות עצומה, ולא רק לנגן, אלא גם לכתוב שיר – עם מילים שלך ולחן שלך.
לכל אחד יש את השיר שלו, את הניגון שהוא מחובר אליו ופותח לו את הלב. כל אדם צריך לבדוק מה השיר שלו. מה המילים שלו. מה הצלילים שהוא יכול להפיק. מי הוא בעצם...
קח את זה איתך להתבודדות, לשיחת חברים, לאן שתמצא לנכון, העיקר – תתחיל לשיר. שיר חדש על גאולתך ועל פדות נפשך.