בתוך שְלל ההנחיות הטכניות המופיעות בתורה בעניין הקרבנות, חוזרת ונשנית מילה אחת שוב ושוב – "נפש".
"ונפש כי תקריב" (ויקרא ב א), "נפש אשר תאכל" (ויקרא ז כ), "ונפש כי תגע" (ויקרא ז כא). נפש...
לא 'אדם כי יקריב'. לא 'אדם אשר יאכל'. לא 'אדם כי יגע'. לא! כשמדובר בקרבנות התורה מדברת על נפש.
למה?
כי באמת, עניין הקרבנות אינו הפעולה הטכנית, אלא הנפש שמאחורי המעשה. ואם כך בתקופת המקדש – על אחת כמה וכמה בימינו, כשרק הנפש נשארה לנו לשָלל, הנפש הפרטית שלנו, שאותה ואִתה עלינו להקריב.
איך מַקְריבים את הנפש? איך מְקַרבים אותה להשם יתברך?
איך, בלי להביא קרבן עולה בפועל, מעלים את הנפש למקום קדוש יותר, גבוה יותר ומואר יותר?
מסביר רבנו הקדוש:
'זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה' (תהילים נא) – הִנֵּה יָדוּעַ, כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל כ) 'הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם'. הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב, שֶׁשָּׁם מִשְׁכַּן הָרוּחַ. וּבְחִינוֹת עוֹלָה הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ, וּמִתְבַּיֵּשׁ וְחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ אֵיךְ נָפַלְתִּי וְנִשְׁלַכְתִּי מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ. שֶׁהָיִיתִי בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה, וְעַכְשָׁו, נָפַלְתִּי וְהֶחֱזַרְתִּי פָּנַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנִשְׁאַרְתִּי אָחוֹר בְּאָחוֹר. וּמְרַחֵם עַל עַצְמוֹ, כִּי אֵין רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה: וְזֶהוּ זִבְחֵי אֶלֹקים, הַיְנוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה, הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ"ל... (ליקוטי מוהר"ן תורה קח).
מהי אפוא העבודה הנפשית שהיא בימינו תשלום על קרבן העולה?
- לב נשבר.
ברצינות?! רבנו מעודד אנשים להגיע לשברון לב?! רבנו, שהתנגד כל כך לייאוש, לעצבות ולמרה השחורה – הוא בעצמו מעודד אנשים להיות בלב נשבר?! האין זה תרתי דסתרי?
כן. זה בהחלט תרתי דסתרי. מדובר בשני מושגים שונים בתכלית, שרק היצר הרע, הטורח כל כך להשקיע בבלבול שלנו, חִבֵּר לנו אותם ביחד:
לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל. כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות בא מן הטחול והוא סטרא אחרא והקב"ה שונא אותה. אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך ויקר מאד בעיניו יתברך... על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה (שיחות הר"ן, מא).
יש דבר שנקרא 'עצבות', והוא שלילי והוא סטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותו! ולעומת זאת יש 'לב נשבר', והוא חביב בעיני השם יתברך ויקר מאוד בעיניו.
נכון, מבחוץ זה עלול להיראות היינו הך; אנשים רואים מישהו בוכה – מה מיד עובר להם בראש? 'למה הוא עצוב?' אבל מי אמר שהוא עצוב בכלל? אולי הוא נתון במצב של לב נשבר? זה עשוי לבוא עם אותן דמעות, באותו גודל, באותו צבע ועם אותו מלח. זה עשוי להישמע עם אותן אנחות או עם אותו גוון של צעקות. ובכל זאת – זה שונה לחלוטין. כי את האחד הקדוש ברוך הוא שונא, והשני הוא קודש להשם.
אם זה דומה כל כך, איך אפשר לדעת אם המצב הוא מצב של עצבות או מצב של לב נשבר?
נותן לנו רבנו סימן זיהוי מדויק: "וְזֶה סִימָן: אִם הָיָה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר – כְּשֶׁבָּא אַחַר כָּךְ לְשִׂמְחָה" (שיחות הר"ן, מ"ה), לעומת זאת: "תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל וְתַאֲוַת מָמוֹן שֶׁבָּאִין רַק מִן עַצְבוּת וּמִשָּׁם כָּל הַצָּרוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן" (ליקוטי הלכות, הודאה, הלכה ו).
לב נשבר מביא לחיבור, לחיוּת, לשמחה. עצבות מובילה לניתוק, לייאוש, לעברה.
אם אתה פוגש את הכאב, בוכה אותו, צועק אותו, מרגיש אותו עד עומק עומקים בלי לפחד, ואתה יוצא משם בתחושת הקלה ואפילו בחיוך – הרי אתה בכיוון הנכון.
לעומת זאת, אם אתה מיואש, סר וזעף, לא מאמין בכלום, לא מקווה לכלום, שוקע בדכדוך ובורח להתמכרויות – אין זה לב נשבר. זו עצבות.
כשרוצים לעשות עבודה פנימית – מוכרחים לדעת להבדיל בין השניים.
אנשים נוטים להיבהל מדמעות, משום שהם מייחסים את הדמעות אך ורק לעצבות, אבל באמת דמעות של לב נשבר הולכות בד בבד עם שמחה. כאב שכואבים אותו בלי התנגדות – הוא חיים. עצבות אינה כאב, היא בריחה מאחריות למקום של ניתוק ופירוד.
לא נכון לחשוב שטיפול, עבודה פנימית או התבודדות משמעם שקיעה בעצב מעורר רחמים, התרכזות במסכנות שלי.
מותר לכאוב. צריך לכאוב. אפילו מצווה לכאוב; אם אתה בורח מהכאב אתה לא באמת חי. עם זאת – אסור להיות עצובים. אם אתה בעצבות, אל תשלה את עצמך שאתה בעבודה פנימית, כי עבודה פנימית בהכרח באה עם שמחה, עם אור ועם ברק בעיניים.
נכון, זה לא פשוט. הרי איך אפשר, מצד אחד – להתעסק בכאב, להסתכל לו בעיניים בלי לברוח, לכאוב ולהישבר, ומצד שני – לא לגלוש לעצבות? כמה קרובים הם הלב הנשבר והעצבות! היכן הגבול שביניהם? איפה נמצא קו התפר? ובעיקר – איך מהלכים בדרך שברון הלב בלי לחצות את הקווים, בלי לגלוש לעצבות?
נניח שאתה נכנס להתבודדות אחרי היתקלות כואבת עם הילד שלך (האמתי, הביולוגי), שם, בין קירות ההתבודדות, אחרי שאתה פורק את כל המטענים שהצטברו, אתה קולט שהתגובות שלך כלפי הילד הזה הן השלכה של כל מה שעוללו לך בילדותך, בתוספת ריבית והצמדה. את כל מה שספגת כשפצעו אותך ונטשו אותך ולא הבינו וכעסו או התעלמו, בדיוק את אותם הדפוסים אתה מקרין על הילד שלך, ובהגדלה.
אתה מרגיש את הכאב של הילד שהיית, וזה כאב שאין לו תחתית. זה שורף ופוצע. כאילו לא עברו מאז ארבעים שנה. זה כואב עכשיו. כאילו ברגע זה ממש אתה ילד קטן וחסר אונים, ילד שלא אוהבים.
ואם לא די בזה, הרי ברגע זה ממש, אתה גם אבא שלא אוהב ילד אחד קטן וחסר אונים.
אתה בוכה. או נאנח. או צועק. או שותק. זה כואב לך. הלב שלך נקרע. על הילד שבתוכך ועל הילד שלך.
איך אפשר שלא לגלוש משם לעצבות?
התשובה היא – אמונה. האמונה היא התמרור שלנו.
אם אתה כואב עם אמונה – אמונה שהכול בהשגחה פרטית, הכאב שעבר עליך וגם הכאב שעובר על היקרים לך; הכאב שכביכול גרמו לך וגם הכאב שכביכול אתה גורם לאחרים; אם אתה כואב עם אמונה – אמונה שהשם כאן, היה הווה ויהיה; אמונה שלכל דבר יש משמעות; אמונה שהכול טוב, גם אם רע – הכול טוב; אמונה שאתה טוב, גם אם אתה מרגיש הכי רע ורשע – אתה טוב!
אם אתה כואב עם אמונה – אתה בלב נשבר.
לעומת זאת, אם אתה כואב בלי אמונה ואתה בטוח שאתה אשם ורע ולא בסדר, שאין לך סיכוי, שהעולם מתמוטט ופושט את הרגל ושהכול אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו, אם הגעת עד הנה, יהודי יקר, שים לב – טעית! עצור! אתה גולש לעצבות. מהר לעשות רוורס. הדלק את האורות וחזור לגבולות האמונה.
באמונה.