פנה להוצל"פ כי גרושתו איחרה בתשלום על הדירה

בני הזוג ניהלו הליכי גירושין בבית הדין הרבני באשדוד וב-2013 חתמו על הסכם גירושין שקבע כי הבעל ימכור לאשתו את חלקו בדירה המשותפת. השניים חתמו על הסכם מכר בנובמבר אותה שנה, ובית הדין הרבני נתן לו תוקף של פסק דין.

לפי ההסכם, האישה אמורה הייתה לשלם את התשלום האחרון בעד הדירה בסך כ-40 אלף שקל ביולי 2014 אך בפועל היא שילמה רק חודשיים לאחר מכן.

הבעל, שראה בכך הפרה של ההסכם, הזדרד לפתוח נגדה תיק בהוצאה לפועל כדי לגבות את הפיצוי המוסכם שנקוב לטענתו בחוזה –194,000 שקל.

האישה, שביקשה לסגור את התיק, טענה בתגובה כי האיחור בתשלום נבע מהתנהלותו של בעלה לשעבר, אשר בין היתר, לא פינה את הדירה במועד. היא אף התנגדה לחישוב הפיצוי וטענה כי לפי ההסכם הוא אמור להיות 10% מהתמורה ששילמה בפועל עבור מחצית הזכויות בדירה (830,000 שקל) ולא מהתמורה בעד מלוא הזכויות, כפי שחישב בעלה לשעבר.

עוד טענה האישה כי לא ניתן לאכוף עליה לשלם את הסכום במסגרת הליכי הוצל"פ שכן ה"חוב" לכאורה, אינו מוחלט אלא טעון בירור משפטי. במצב כזה, ההוצאה לפועל כלל אינה מוסמכת לדון בתיק.

הגרוש טען מנגד כי ההסכם ברור וניתן לאכיפה בהוצל"פ, והרשמת יעל טימנס קיבלה את עמדתו ואיפשרה את המשך ההליכים נגד האישה.

אך האישה לא השלימה עם קביעה זו, וערערה על ההחלטה בבית המשפט למשפחה בתל אביב. השופטת ורד פינקלשטיין שדנה בערעור קיבלה את עמדתה ופסקה כי אכן ההסכם אינו ניתן לאכיפה בהוצל"פ. עם זאת, השופטת לא הכריעה מי מהצדדים צודק במחלוקת לגופו של עניין, והפנתה אותם לברר זאת במסגרת הליך מתאים בביה"ד הרבני.