הן למדו בתיכונים ובסמינרים חרדיים, הן משתייכות לקהילות מגובשות, הן עובדות לפרנסתן ומטפחות את המשפחה שלהן שיש בה בממוצע שישה ילדים. והן לומדות לקראת תואר אקדמי במכללה החרדית, רובן לאחר שעשו שאלת רב בהתאם לצורך ולהכרח מחויבי מציאות. הן חשבו שקשה לעמוד בלו"ז האקדמי הנמשך עד סמוך לחג הפסח, אך כרגע הבעיה שלהן קצת יותר גדולה מעוד חלון או חדר שצריך לנקות: מקום הלימודים שלהן מושבת, והן 'חרדות' ודאוגות באשר להמשך דרכן.
הדשא המטופח בחזית בניין הקמפוס החרדי שבגן הטכנולוגי, אינו מבשר על המתחולל בבניין שלמרגלותיו: שתי הקומות המרווחות שאכלסו עד לאחרונה ממש מאות סטודנטיות חרדיות הלומדות לקראת תארים שונים במכללה החרדית, הפכו למקום שלא הייתם רוצים לבקר בו, ובוודאי לא לשבת וללמוד.
עד עכשיו היה הכל בגדר של שמועות: המכללה עומדת להיסגר. לא יודעים מה יהיה בשנה הבאה. ועדיין, טוב היה להיכנס ולנשום את האווירה הלימודית מכובדת המשולבת בנעימות ובפתיחות בין הסטודנטיות לבין עצמן ובינן לבין צוות המכללה.
בבת אחת נפסק הכל. הודעה לקונית בישרה על כך שהעובדים הפסיקו לקבל את שכרם ולכן העבודה במקום מושבתת. לדבר זה היו תוצאות מידיות: מקום המאכלס מאות בני אדם מידי יום ואינו עובר שום תהליך של ניקיון מינימלי מגיע מהר מאד אל נקודת הכאוס המוחלט. שרותי המשרד פסקו לחלוטין: לא ניתן להשתמש במחשבים ובמכונות הצילום. הספרייה העיונית סגורה וכמוה דלתות המשרדים השונים. במילים אחדות, פרט למרצים המגיעים למקום אך ורק בשל התחייבותם לחוזה התעסוקתי שלהם, המכללה איננה משמשת כרגע כמוסד לימודי אקדמי, ובעצם אינה מתאימה כרגע לשום סוג של פעילות.
התחושות הן קשות, ונעות על מנעד של תסכול ודאגה, זעם ואין אונים. כל התלמידות הלומדות במכללה החרדית עשו את הצעד לקראת לימודים אקדמיים מתוך חשש ותפילה. כפי שנאמר, מדובר בנשים עובדות ובעלות משפחה, כאלו שהשיקול של מקום הלימודים, למשל, הוא קריטי בעיניהן. הן בחרו במכללה החרדית הממוקמת בירושלים, הן בשל העובדה שהיא מסונפת לאוניברסיטת '"בר אילן" ומאפשרת קבלת תואר אקדמי, הן בשל העובדה שהיא קרובה לבית כך שיקל עליהן להמשיך לעבוד תוך כדי לימודים, והן בשל העובדה שהיא מיועדת רשמית לתלמידות חרדיות, תוך מתן כל התנאים ההולמים את אורח חייהן.
יש כאב על המשבר הקיים, ויש גם דאגה אינדיבידואלית וקולקטיבית: מכאן – לאן? הסמסטר השני אך החל, והלימודים אינם מתאפשרים כסדרם. מה זה אומר לגבי ההמשך לטווח הקצר? ומה בקשר להמשך בכלל? האם תאלצנה תלמידות אלו לחפש לעצמן מקום לימודים אחר, על כל מה שזה אומר? מי לוקח את האחריות על הכספים הרבים, המשולמים מתוך משכורות דלות, וממשיכים להיגבות גם בימים אלו כשהעתיד של המכללה והתלמידות לוט בערפל? האם קיים מישהו שאכפת לו מספיק מקבוצת סטודנטיות אובדות עצות – בכלל, וחרדיות – בפרט, עד כדי שידפוק למענן על השולחן וידרוש פתרון? היכן נמוג ונעלם קולו של שר החינוך? היכן הנציגים ממפלגת ש"ס המייצגים את המשך מורשת מרן הר' עובדיה שהמכללה נבנתה על יסוד ברכתו של הר' עובדיה?
היכן היא החברה הישראלית כולה שנאבקת חדשים לבקרים על התערות החרדים באקדמיה? קולם של כולם נדם ולא נשמע.
הכותבת היא תלמידת המכללה החרדית
