לא תמיד אני מסכים עם כל מה שאחרים עושים. לי יש את הדעות שלי. לאחר יש את האג'נדה שלו. אני גם לא אוהב לעמוד ברמזור אדום, באיזה רחוב צדדי בקצה של דימונה, למשל, בשעה 3 לפנות בוקר כשכולי עייף ויגע בסוף איזו חתונה משפחתית.
אני גם לא אוהב שחוסמים לי את הכביש בגלל איזה מצעד שיש לי ממנו רק בושה, במקום גאווה. והמשטרה מפנה אותי לדרכים חלופיות עוקפות המאריכות לי את הדרך. אני גם לא אוהב שעובדי בתי הזיקוק חוסמים לי את הכביש בדיוק כשאני בדרך לחופשה רגועה בצפון.
אבל אני מבין שחוק העצירה ברמזור בשעה 3 בלילה, נועד לשמור על החיים שלי. וכל אנשי המצעדים למיניהם סובלים מאיזו הפרעה נפשית, כל המצעד שלהם זה אירוע מוחי. עובדי בתי הזיקוק נלחמים על פרנסתם על ידי המחאה שבסגירת הכביש. כן. כן. כמו שהפרצוף שלי שונה מהאחר. כך גם הדעה שלי שונה ממנו. אם אני לא מסכים אתו. זה לא אומר שאין לו דעה. סברה. אמירה. גם לרוצח המונים יש מה לומר, בעיוות שבו הוא מתנהל.
אני באופי שלי. מקפיד בכל מהלך חיי, לא לנסות להבין דברים מעוותים. לא מתעמק בהם. אבל אני יודע שאנשים מאוהבים במהלך המחשבה שלהם. כאילו אין בילתם. כאילו הם היחידים על אדמות. ורק הם ואני על אותו אי בודד.
לאנשי הפלג/הפלס יש דעה. יש להם סברא. יש להם רב, מורה דרך, גדול הדור שמנהיג אותם. "בימים נוראים" אני אפילו מתפלל איתם. בישיבת פוניבז' של מעלה, עם ה“מחבלים“. כי זה מקומו של אבא זצ"ל. זהו גם מקומי בעשרות שנים האחרונות. אני מכריז כאן בריש גלי.
חונכתי לא להיות צד במחלוקת. אפילו שהיא לשם שמים. אבל אני יגיד לך קורא יקר, מה כן מוצא חן בעיני. אני שמח בלבבי שאנשי הפלג עושים את המחאה מול השלטונות. בדרכם שלהם הם מחדדים את קצה העיפרון של נושא גיוס בחורי ישיבה. מי תורתו אומנותו באמת, ומי שבאמת לא צריך להצהיר ולחתום בפני איזה חייל בן 18.
התורה חשובה יותר מכל סחורה וסייפא. מה שהיה צריך להיות באמיתה של תורה, באמיתה של מציאות, שיבוא החייל ויחתום בפני המשגיח בישיבת פוניבז' שתורתו לא אומנותו. שיתנצל על כך שהוא לא זכה להישאר ולהסתופף באוהלה של תורה. שהוא יצהיר! וכל עוד לא יובן מה יותר חשוב ממה. תמשיכו להפגין.
תמשיכו למחות. ולתבוע את עלבונה של תורה. אשריכם שנתפסתם על דברי תורה.