פעם אחת יצא רועה צאן לטייל בשדות עם הכבשה החביבה עליו. לפתע רואה הכבשה להקת זאבים מתקרבת. נצמדה הכבשה אל רגליו של הרועה, שישמור עליה, והרועה מרגיע אותה ואומר לה: "אין לך מה לדאוג, כבשתי, אני אשמור עלייך".
עומדת הכבשה ליד הרועה המסור, ולאט לאט נרגעת. מסביב עומדים הזאבים. ולפתע הכבשה שמה לב שאחד הזאבים מחייך אליה. היא מסתכלת סביב, ורואה עוד זאב מחייך ומזמין אותה להתקרב אליו. 'הם דווקא נחמדים', מהרהרת הכבשה בלבה.
פונה הכבשה לרועה ואומרת לו: "אני חושבת שאתה יכול ללכת. הזאבים האלו ידידותיים, והם דווקא רוצים להתחבר אתי".
הרועה מנסה להסביר לכבשה שעליה להיזהר מהזאבים, אך היא בשלה, מבקשת ואף דורשת שלא יפריע ליחסים הטובים הנרקמים ביניהם. הרועה משתכנע וזז הצדה. הכבשה נותרת לבדה. לרגע זה בדיוק חיכו הזאבים. בלי להתמהמה הם מתנפלים על הכבשה וטורפים אותה.
כשאנחנו קוראים את סיפור המגילה, מתעוררת אצלנו שאלה: מדוע נגזרה גזרה קשה כל כך על היהודים שבאותו דור? אכן, בסופו של דבר בוטלה הגזרה, אך מדוע נגזרה מלכתחילה? במה חטאו בני אותו דור, שנגזרה עליהם כליה?
רבי שמעון בר יוחאי מתרץ ואומר: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" – כלומר, הגזרה נגזרה מפני שהיהודים נהנו במשתה של אחשוורוש, שעליו מסופר בתחילת המגילה.
מדוע ההשתתפות במשתה נחשבת לחטא גדול כל כך, והרי, על פי הסבר חז"ל, היו במשתה גם מנות כשרות, לשומרי הכשרות, כמו שנאמר "כרצון איש ואיש" ו"השתייה כדת אין אונס"?
מסביר הרבי מלובביץ' שהבעיה לא הייתה בעצם ההשתתפות במשתה. יתר על כן, היהודים היו חייבים להשתתף - כי אם המלך מזמין, אי אפשר שלא לבוא. הבעיה הייתה בכך שהם "נהנו" מהעובדה שהוזמנו לסעודה, והרגישו שהנה עכשיו הם בטוחים, הם הפכו להיות אזרחים שווי זכויות במלכות אחשוורוש.
אכן, כדאי להשקיע בקשרים עם בית המלוכה ולהיות בקשר טוב עם המלך והשרים, אך מי ששומר עלינו באמת הוא הקדוש-ברוך-הוא, מלך מלכי המלכים, ולא אחשוורוש. ברגע ששכחו את הנקודה הזו, הסירו מעצמם את השמירה האלוקית המיוחדת, והפקירו את עצמם לגורל. הכבשה נותרה לבדה מול ה"זאבים", ומיד נגזרה הגזרה הנוראה. לא כעונש, אלא כתוצאה ישירה, טבעית, מהנהגתם.
*
אסתר הבינה מה גרם לגזרה, והעבירה שיעור לעם ישראל - כיצד יש לנהוג כדי לבטל את הגזרה.
אסתר החליטה להפעיל קשרים אצל המלך. כל מי שמכיר את אחשוורוש יודע שבעיניו יופי הוא הדבר החשוב ביותר. ולכן, לכאורה, כהכנה לפגישה עם אחשוורוש, אסתר הייתה צריכה ללכת למכון יופי לשלושה ימים. במקום זאת היא מצווה על עם ישראל לצום שלושה ימים ואומרת להם "גם אני ונערותיי אצום", וכולנו מבינים איך בן אדם נראה אחרי שלושה ימי צום...
אך לאסתר היה חשוב להעביר מסר – "מצד אחד אני עושה את מה שצריך על פי טבע, ולכן אלך אל המלך אף שלא נקראתי לבוא אליו, ומצד אחר אני יודעת שהכול בידי הבורא, והתפילות שלנו לה' הן שיצילו אותנו, ולכן גם אני אצום ואתפלל, ובזה אבוא אל המלך".
הסיפור של פורים מלמד אותנו לעשות את האיזון הנכון בחיים - עלינו לזכור שלפני הכול צריכים להתפלל לקדוש-ברוך-הוא ולבקש ממנו שייתן לנו פרנסה בהרחבה, בריאות, זוגיות טובה וכן הלאה. ואחרי שהתפללנו לה' - נעשה כלים לברכה, בדרך הטבע. אם אני רוצה פרנסה - עליי ללכת לעבוד, אם התפללתי על בריאות - עליי לשמור על בריאותי, וכדי שתהיה לי זוגיות טובה - עליי לעשות את כל התלוי בי בעניין הזוגיות.
יהי רצון שנקבל מחג הפורים הזה את הכוחות להגדיל את הכלים, ומשמים ייתנו לכולנו שפע רב של גשמיות ורוחניות, וכשם שזכו היהודים בימים ההם לגאולה הגדולה בפורים, נזכה גם אנחנו בזמן הזה לגאולה אמתית ושלמה מיד ממש.