אין לנו על מי להישען פרט על הרפואה הציבורית, אבל הדרך לשם ארוכה מאד. אז נכון, לא כל פנייה לבית החולים היא הדחופה ביותר, ולא כל דבר הוא פיקוח נפש מיידי. אבל העומס, התורים הארוכים וזמני ההמתנה שלא נגמרים, יוצרים מציאות שכבר לא אפשרית יותר.
בנוסף, הפערים בין המרכז לפריפריה באיכות הטיפול ממשיכים לגדול וכך נגזר על כל תושבי הצפון והדרום להסתפק בשירות מינימלי, וזמני ההמתנה הארוכים בעצם משפיעים על יכולת התפקוד בעבודה, להגביר את הלחצים והחרדה ביום-יום ובכלל ירידה באיכות החיים.
אילו ניתוחים נחשבים "לא-דחופים"? למשל, ניתוח לטיפול בקטרקט שנחשב ניתוח פשוט יחסית ויכול למנוע הידרדרות המחלה שיכולה להוביל לעיוורון. אם אתם תושבי הצפון קחו בחשבון שיכול להיות שהניתוח ייקבע לאחר ארבעה חודשים, כמעט 120 יום, שבזמן הזה תקוו שהמצב לא יחמיר.
מעגל קסמים של כאב
אבל לא רק קטרקט. גם ניתוחים נוספים "לא-דחופים" ייקבעו לכם למשך זמן ארוך. כך למשל, ניתוח בעמוד שדרה - זמן ממוצע להמתנה לניתוח 77 יום, החלפת מפרק ברך - 104 יום, וכריתת שקדים - 126 יום.
הנתונים מתייחסים לממוצע בין בתי החולים בארץ, והפערים בין הערים הגדולות לפריפריה משמעותיים. כך למשל, עבור ניתוח לתיקון מחיצות האף הממוצע הארצי עומד על 147 יום, אבל בפילוח הנתונים יוצא כי בתל אביב תחכו 121 יום, ואילו בבתי חולים בדרום תצטרכו להמתין בסבלנות 200 יום. פער של כמעט שלושה חודשים.
כאשר הפערים באים לידי ביטוי גם במספר המיטות לאשפוז בבתי החולים - זה כבר לא מפתיע אותנו. בעוד שתל אביב ובירושלים תמצאו בממוצע 2.4 מיטות אשפוז בבתי החולים לכל אלף איש, בצפון תמצאו 1.5 ואילו בדרום 1.3 בלבד.
בעולם כבר הבינו ממזמן את החשיבות של קיצור זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים - לא דחופים - וערכו שינויים במדיניות בהתאם. בישראל, עדיין מחכים למושיע.
אין פתרון באופק הקרוב
כך יוצא שאמנם הניתוחים האלה אינם פיקוח נפש מיידי, אבל ההמתנה הארוכה בעלת השפעה משמעותית ולעתים קריטית על הממתין לניתוח.
למשל ניתוח לקיצור קיבה לאדם עם משקל גבוה ומסוכן יכול להגיע לזמן המתנה ממוצע של 107 יום! כן, כמעט ארבעה חודשים בהם יכולה להתרחש הדרדרות בריאותית, החמרת המצב ואפילו עלייה בלחצים וחרדות כתוצאה מהמתנת היתר.
שנים על גבי שנים מדברים על השינויים הגדולים שצריכים להתרחש באופן מיידי ברפואה הציבורית בישראל. אזרחי ישראל נשענים על הרפואה הציבורית ומצפים למצוא מענה שפוי וזמין. במהלך כל זמן ההמתנה הארוך גם הפרנסה עצמה נפגעת, ועד שיגיע הניתוח המיוחל כבר המצב מחמיר, וצריך לחכות עוד לניתוח הבא. מעגל קסמים של כאב.
ככה כנראה נראית גסיסתה של רפואה ציבורית שלא מצליחה לספק מענה מינימלי.
- תוכן הכתבה על פי מחקר של מכון טאוב לחקר מדיניוות חברתית, שהתפרסם בידיעות אחרונות (8.8.16)