הרקע למעשה היה מערכת יחסים עסקית שהסתיימה בכי רע. התובע היה בעלים של חברת שמירה. הנתבעים – יועץ מס שסיפק לו שירות, ומאבטחו של יועץ המס באותה עת, כך לטענת התובע.
בין השניים התגלעה מחלוקת כספית, שלאחר שיחות טלפון הגיע לידי פגישה ליד משרדו של יועץ המס – הנתבע 1 – שדי מהר עברה להרמת ידיים וחילופי מהלומות. דבר אחד לא היה שנוי במחלוקת, בסיום האירוע התובע פונה לאיכילוב, שם אובחן שבר באפו ופגיעה בעין שמאל וכן שבר באצבע.
בעקבות זאת הוא הגיש בבימ"ש השלום בתל אביב תביעה לפיצויים בגין עוולת תקיפה. המוסד לביטוח לאומי הצטרף כתובע שני, לאחר שהכיר במקרה כתאונת עבודה ושילם לתובע דמי פגיעה וגמלאות נכות זמנית בסך כ-48,000 שקל.
התובע טען שכשהבין כי פניהם של הנתבעים מועדות לאלימות, הוא ניסה לחמוק מנחת זרועם והחל לברוח, אולם הנתבעים רדפו אחריו והשיגו אותו, ואז הפילו אותו ארצה והכו אותו נמרצות.
מנגד, הנתבעים טענו כי התובע הוא שפתח באלימות מילולית ופיזית, דחף את המאבטח (נתבע 2), הכה אותו בפניו ושבר לו שן, ולכן הוא ניסה להגן על עצמו. שני הנתבעים הכחישו כל מעורבות של יועץ המס בחילופי המהלומות.
יש לציין כי בעקבות האירוע התובע הגיש תלונה במשטרה, אולם תיק החקירה נסגר מחוסר ראיות ולא הוגש כתב אישום נגד אף אחד מהנתבעים.
רדף אחריו כהגנה עצמית?
לנוכח העדויות והראיות שבתיק, כולל ההודעות שהצדדים מסרו בחקירתם במשטרה, השופטת אידית קליימן-בלק הבהירה כי המאבטח למעשה הודה שרדף אחרי התובע על מנת להכות אותו, לגרסתו, לאחר שהתובע הכה אותו בפניו.
השופטת דחתה את טענתו להגנה עצמית בשל התזמון. לדבריה, אפילו אם הגרסה של המאבטח נכונה, המכות שהכה את התובע לא נועדו לגונן עליו, שכן הן הונחתו על התובע בעת שהחל לברוח מהמקום ולא תוך כדי ההתקוטטות – כלומר בנקודת זמן שבה התובע לא היווה כל סיכון.
בהקשר זה השופטת הזכירה גם כי המאבטח יכול היה להגיש תביעה עצמית (או תביעה נגדית) בעוולת תקיפה אולם בחור שלא לעשות זאת, והדבר אומר דרשני.
כמו כן, השופטת ציינה כי טענתו של המאבטח כי נפגע בשיניים לא נתמכה בתיעוד רפואי כלשהו. "מנגד, הנזק שנגרם לפניו וכף ידו של התובע, אינו במחלוקת", כתבה השופטת. "הנזק הוכח כדבעי והינו בלתי מבוטל כעולה מהתיעוד הרפואי וחוות הדעת הרפואית של המומחה מטעם בית המשפט".
עם זאת, השופטת דחתה את התביעה נגד יועץ המס בהיעדר ראייה לכך שביצע את המיוחס לו. השופטת ציינה בין היתר כי התובע בחר שלא להביא עדת ראייה שלדבריו ראתה את הדברים. השופטת העירה שלמרבה התמיהה, גם המשטרה לא הצליחה לאתר את העדה ומטעם זה, בין היתר, סגרה את החקירה מחוסר ראיות.
לאחר מכן השופט ניתח את הנזקים השונים שנגרמו לתובע, ובסופו של דבר חייבה את המאבטח לשלם לו פיצויים בסך 115,500, מתוכם כ-48,000 שקל ישולמו לביטוח לאומי. סכום הנזק הורכב מפיצוי על הפסדי שכר, כאב וסבל והוצאות רפואיות.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עורכי דין נזיקין • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד קרן מרץ עוסקת ב- דיני נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.