משפטו של אלאור אזריה טלטל את העם וחצה אותו. הסיבה לכך היא כי לא היה בו ולו דבר אחד שהיה חד ערכי: על ספסל הנאשמים ישב חייל מצטיין שחירף נפשו בהגנה על המולדת, שזה טוב. הקורבן היה מחבל מרצח שבא לפגוע בעמנו ולגרום לאבדות בנפש, שזה רע.
ערכי היסוד של החברה שימשו במשפט בערבוביה: איך זה שגיבור החיל הוא האיש הרע? ואיך זה שערכי צה"ל וטוהר הנשק הופכים את האיש הרע בסיפור הזה לקורבן?
מהלך המשפט לא היה פשוט. עדים שהעידו בלבלו בין הסימפטיה שהם רוחשים ללוחם הנאשם והתיעוב שהם חשים כלפי הקורבן, לבין הסטנדרטים הנדרשים לשם שמירה על טוהר הנשק ומוסריותו של צה"ל.
מלאכתם של השופטים לא היתה קלה כלל וכלל. חדשות לבקרים התראיינו גורמים בכירים במהלך המשפט והתנהל סוג של משפט מקביל בציבור ובתקשורת.
לא בכל משפט מתקשר ראש ממשלה לאביו של הנאשם, ולא בכל משפט שר ביטחון קובע את דעתו עוד טרם התבררו העובדות, מה שכנראה גם עלה לו בכסאו.
התובע נתפס בחוגים מסויימים כמי שרודף את החייל אך למרות זאת הביאה התביעה את ראיותיה ואלה גיבשו הרשעה בעבירת ההריגה. הכרעת הדין היתה קשה ותוצאה זו כשלעצמה הביאה לפילוג בעם.
היו מי שסרבו להכיר בתוצאה אליה הגיע בית הדין. היו מי שהאשימו את בית הדין בנגיעה פוליטית ואת התקשורת בשמאלנות.
המשפט אינו תמיד חזות הכל ולא תמיד צריך שיקוב הדין את ההר. מוטב היה במשפט זה להגיע להסכמות בדבר התוצאה הסופית באופן שישקף את ערכי הצבא מחד ועם ההגנה על לוחם מצטיין מאידך.
כל משפטן יודע כי סיכויי הערעור על הממצאים העובדתיים קטנים מאד. ואולם, גם על מערכת המשפט להשכיל ולראות כי מאסרו של אזריה לא יתרום בהכרח לאיחוי הקרעים בחברה.
עדיין לא מאוחר להקטין את הלהבות ולא להעמיק את הקרע בעם. יחסית להכרעת הדין הקלה, העונש הוא סביר ומביא בחשבון את תרומתו של אזריה לצה"ל ולחברה הישראלית. טוב יעשו כולם אם יניחו את נשק הביקורת וההסתה ויחדלו "לירות בתוך הנגמ"ש" שכן הדרך לחנינה עדין פתוחה בפניו של הנאשם ולא כדאי לחסום אותה באמצעות התגוללות נגד צה"ל ומערכת המשפט.
עו"ד ששי גז הוא עורך דין בתחום הפלילי. המייסד והבעלים של משרד עורכי הדין "ששי גז - משרד עורכי דין".