"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ)
הדִּיבֵּר הראשון, מהוה את הבסיס לאמונה היהודית המוֹנוֹתֵאִיסְטִית המעמידה במרכזה את קיומו של האלוקים האחד והיחיד, כל-יכול, ובורא הכל.
במהלך הדורות, אנשים רבים, חלקם חכמים מאוד, הכחישו את עובדת קיומו של האלוקים. לדבריהם, אין לכך שום הוכחה "מדעית", אדרבה, הם התיימרו למצוא ראיות שונות לכך שהעובדות המתוארות בתורה אינן נכונות.
כיצד עלינו להתייחס לכל אותן רוחות? האם אנו רשאים להתלבט ולהסתפק בקיומו של הא-ל?
רמב"ם ב"ספר המצוות" רואה את האמונה - כמצוה, ומונה אותה כראשונה לכל המצוות: "הציווי אשר ציונו להאמין האלוקות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות, והוא אמרו: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ".
אך רמב"ן בהשגותיו, מציין שבעל הלכות גדולות (בה"ג) אינו מונה מצוה זו כחלק מתרי"ג המצוות, "והנראה מדעתו של בעל ההלכות, שאין מנין תרי"ג מצוות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו - לעשות, או מנענו - שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיענו באותות ומופתים ובגילוי השכינה לעינינו, הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות, לא ימנה בחשבונן".
דעה זו, נמצאת גם בדברי רבי חסדאי קְרֶשְקַש (אור ה' - הקדמה): "טעה טעות מפורסם מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות הא-ל יתברך".
החולקים על הרמב"ם, עומדים על כך ששיטתו מציבה בפנינו פָּרָדוֹקְס פִילוֹסוֹפִי:
כיצד אפשרי לצוות את מי שאינו מאמין - שיאמין! אם הוא אינו מאמין בקיומו של הא-ל, מי הוא זה שיש לו "הסמכות" לצוות אותו להאמין? ואם הוא מאמין שהאלוקים הוא המְצַוה, מה הטעם לצוות אותו? הרי כבר יש אמונה בלבו.
וכן הקשה רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (קובץ מאמרים א): "צריך להבין, איך שייך מצוה - להאמין?! אם חס ושלום נכרתה האמונה מלבו, אין בידו להשיגה, ולכאורה הוא אנוס גמור בזה".
יתירה מכך, אם האמונה היא מצוה, הרי היא חובה המוטלת על כל נער בן שלוש עשרה ונערה בת שתים עשרה, "והנה ידוע, כי בעניין האמונה נכשלו הפילוסופים היותר גדולים כמו אריסטו, אשר הרמב"ם העיד עליו, ששכלו הוא למטה מנבואה, ורצה לומר, שלבד הנבואה ורוח הקודש לא היה חכם גדול כמותו בעולם, ומכל מקום, לא עמדה לו חכמתו להשיג אמונה אמיתית.
ואם כן, איך אפשר שתורתנו הקדושה תחייב את כל התינוקות שישיגו בדעתם הפעוטה - יותר מאריסטו! וידוע שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו".
לדבריו, התשובה לשאלות אלו תלויה בכך שהאמונה באלוקים היא עובדה מובנת מאליה. הוא מצטט את דברי בעל "חובות הלבבות" (שער היחוד פרק ו): "יש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה "במקרה", מבלי בורא חס ושלום. ותימה בעיני: איך תעלה בדעת מחשבה זאת?" הוא מחדד: "והלא תראה אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, אי אפשר שיצטייר ממנו כתב מסודר, ואילו בא לפנינו כתב מסודר, ואחד אומר, כי נשפך הדיו על הנייר מעצמו ונעשתה צורת הכתב, היינו מכזיבים אותו".
וממילא, "איך אפשר לבן דעת לומר על הבריאה כולה שנעשית מאליה, אחרי שאנו רואין על כל פסיעה סימני חכמה עמוקה עד אין תכלית, וכמה חכמה נפלאה יש במבנה גֵּו האדם ובסידור אבריו וכוחותיו, כאשר יעידו על זה כל חכמי הרפואה והניתוח. ואיך אפשר לומר, על מכונה נפלאה כזאת - שנעשית מאיליה בלי כוונת עושה? ואם יאמר אדם על "מורה שעות" (שעון) - שנעשה מעצמו, הלא למשוגע יחשב האומר כן".
וכן העיד רבי עקיבא (מדרש תמורה פרק ה): "כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת מודיע על הנגר, כך העולם מודיע על הקב"ה - שהוא בראו, אשרי האיש אשר לבו מלאו להתבונן במעשיו להכיר את בוראו".
באופן דומה, מפרש ה"משך חכמה" בפרשת "נצבים" את דברי הכתוב: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל). הבורא העניק לאדם את הידיעות היסודיות - כברורות מאליהן, בלא שיזדקק לעמול עליהן.
"במושכלות, נתן לו - מושכל ראשון, וזה בשכל האנושי. כי חקוק בלבבו אשר 'הכל' - יותר גדול מ'החלק', כן המספרים, אשר שתיים פעמים שתיים - הוא ארבע, וכל ראשי החשבון והלימודיות כולם, וההפכים אשר המשולש אינו מרובע, וכיוצא בזה ימצא האדם בצורת נפשו חקוק בלא לימוד".
כלומר, האדם מודע ל"אֲמִיתּוֹת" רבות באופן מוחלט, אפילו לא היה איש מלמדו מעולם. ואחת מהן, היא הידיעה שהאלוקים קיים, והוא ברא את העולם, ומשגיח עליו.
התמיהה מתחדדת: מדוע אם כן, רבים מן הפילוסופים והחכמים כפרו ברעיון האמונה? כיצד הם מכחישים את קיומו הברור של האלוקים?
"פתרון החידה" לדברי רבי אלחנן וסרמן, מצוי בדברי התורה: "לֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים ט"ז).
"הלאו הזה נאמר על כל אדם, וגם החכם מכל אדם וצדיק כמשה רבנו עליו השלום, אם יצוייר שיקח שוחד פרוטה - יתעוורו עיני שכלו ולא יוכל לדון דין צדק. ובהשקפה ראשונה, הוא דבר תימה, לומר על משה ואהרן שבשביל הנאה כל דהו שהיה להם מבעל דין אחד - נשתנית דעתם ודנו דין שקר?! ועל כרחך שצריך לומר, שהוא "חוק הטבע" בכוחות נפש האדם, כי הרצון ישפיע על השכל".
רוצה לומר, כיון שיש לאדם 'אינטרס' הנוגע לתוצאות שאלה מסוימת, הוא כבר אינו רואה את התמונה בצורה ברורה, ובאופן אוטומטי, הוא חושב "עקום".
ומעתה, המסקנה מתבקשת: "אנשים המשוקעים בתאוות עולם הזה, אשר יצר הרע משחד אותם, ואומר להם: הרי לפני עולם של הפקר ועשה מה שלבך חפץ, עד כמה יש כח בנגיעה הגסה הזאת לעוור עיני שכלם, כי בדבר שהאדם משוחד לא יוכל להכיר את האמת אם היא נגד רצונותיו, והוא כמו שיכור לדבר זה, ואף החכם היותר גדול לא תעמוד לו חכמתו בשעה שהוא שיכור. ומעתה אין תימה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם, כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר תאוותיהם להנאות עולם הזה". רק מי שאינו קשור לתענוגי העולם הזה, הרי הוא "אובייקטיבי" לגבי שאלת האמונה.
לחידוד, נשתמש בקמפיין של משרד התחבורה: "אתה נהג מעולה, אבל אחרי ששתית אלכוהול, זה הוא שנוהג ולא אתה, והאלכוהול הוא נהג מסוכן ומטושטש..."
על אותו משקל: אתה אדם חכם, אבל אחרי ששתית ונהנית מן העולם, מעתה, "האלכוהול" הוא זה שחושב ולא אתה, והאלכוהול הוא חושב מעוות, מטושטש ומסוכן.
כעין זה, מצאנו כבר בדברי חז"ל (סנהדרין דף ס"ג:): "יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". כלומר, על מנת להתיר את תאוותיהם, היו "מוכרחים" לעשות שקר בנפשם, ולכפור במושג האלוקות.
אם כן, "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", זו הכרזה, קביעת עובדה. אם רק תסיר את המחיצות הגשמיות המעוורות את עיניך, אזי ישמש אותך השֵׂכֶל הבריא, ומיד, תמצא את אלוקים.