איפה שלא תקראו את הדברים הבאים - בבית בנחת על הספה, או אם איתרע מזלכם באיזה פקק ארוך בגלל הפגנות על עוד בחור שנתפס באילת ללא דיחוי, לא תוכלו להתעלם מכך שבשבועות האחרונים העיסוק בפ(י)ל(ו)ג הליטאי חזר לסדר היום.
בין הוויכוח על חסימות כבישים לבין העיסוק בשאלת לגיטימיות שיטת ההטרדות הטלפוניות למפרסמים והאם גם עליהן יש הנחיית ביצוע מהרב, כמו גם העיסוק ביתר ה"יוזמות החינוכיות" הנפלאות שנראו לאחרונה במחוזותינו ובצמתינו, ראוי לחדד כמה נקודות במחלוקת שמטלטלת את הציבור.
אחת השאלות הקשות ביותר ששואל הצד המוחרם לכאורה, היא "איך ניתן להכריח ציבור מסוים לשמוע לרב מסוים?! הרי יש לנו את הרב שלנו, מרן שלנו, ורק הוא יחליט עבורנו מה לעשות - האם להגיש דיחוי ומתי לחסום כבישים".
צריך להודות, שבציבור החסידי זה לא קיים. שם כל אחד מבין שלכל חסיד יש אדמו"ר משלו. כולם זכאים לתואר "כ"ק". אף אחד בגור לא חושב שויז'ניץ הם מזרוחניקים, ואף אחד בבעלזא לא רואה בצאנז חבורת פשרנים עלובים שאינם ראויים לתואר חסידים.
אלא שהרעה החולה הזו, של זלזול מוחלט ובוז תהומי לכל מי שאינו הולך בדרך שלנו, חלחלה שנים רבות מבין דפי יתד נאמן תחת השליטה הקודמת, זה שתמיד ידע להצמיד לכל רב את התואר הנכון שמרן כ"ק המערכת החליטה עליו.
תורת התארים של יתד בגלגולו הקודם הייתה מוסד של ממש, כזה שכולם התייחסו אליו ברתת ובזיע של קדושה. היא תוארה בציניות חדה ע"י אחד מגדולי תלמידי החכמים זצ"ל שבב"ב במליצה הבאה: "בחור מגיע לגיל 20, מתחתן, מקבל מיד תואר 'הרב'. גדל מעט ומגיע לגיל 30, הוא כבר 'הרה"ג', אמנם בראשי תיבות אבל בכל זאת הרה"ג. מתבגר עוד קצת ומגיע לגיל 40 – אוהו, זה כבר 'הרב הגאון' פתוח ללא ראשי תיבות. מגיע לגיל 50 – כאן השדרוג מוחשי - יורד תואר הרב ונשאר 'הגאון' לבד. שמגיע לגיל 60 – הוא כבר זכאי לתואר 'הגאון הגדול'. מגיע לגיל 70 – תלוי בהחלטת המערכת... האם יהיה מרן או לא".
המשל כאן, הוא בדיוק גם הנמשל. מי שחינך את הציבור הליטאי במשך שנים לזלזל בכל גדול בתורה שאיננו שייך בדיוק מוחלט לדרכו, לא יכול להלין על כך שחרב הפיפיות הזו דוקרת היום גם אותו.
מי ששנים ארוכות ביזה רבנים, השפיל אותם, החליט בשרירות איזה תואר לפרגן להם ולאיזה מוסף בדיוק לדחוק אותם, לא יכול להתלונן היום שאותו ציבור היה תלמיד טוב, מפנה את החרבות האלו כנגדו ונגד רבו דהיום. ככה זה כשהתלמידים עלו על רבם. בור כרה ויחפרהו.
החרב המתהפכת הזו, של זלזול ובוז לכל מי שאיננו הולך בדיוק בדרך שלך, לא מופנית רק נגד אותו ציבור שפרש מכלל הציבור הליטאי. גם אותו ציבור "נרדף" עצמו, שמוחרם לכאורה בגלל דרכו, ממשיך ללהטט בדיוק באותו השיטה שבאמצעותה הוא נדחק, בלי ללמוד לקח. כך הפרומערס של בני ברק, אלו שכל השנים היום נחשבו לסמל ה"חניוקים", הפכו לדידו בין לילה ל"פשרנים מסוכנים". כמעט מזרוחניקים. כאלו שהם לא פחות מאשר סכנה נוראה ומיידית לעולם התורה.
אין דבר מחריד יותר מאשר לשמוע ינוקא בישיבה קטנה שעוד לא ניגב את החלב משפתיו, אבל חדור להט קרב ומחלק ציונים לגדולי ישראל, בעיקר ציונים לגנאי. נסו לשאול אותו איך מותר לדבר על רבנים, ומיד תקבלו מהזאטוט בביטחון מוחלט את התשובה הבאה: "ההוא? מי הוא בכלל, ממתי הוא נחשב רב?!".
ואם גדולי וזקני הרבנים וראשי הישיבות הם כלום, אפסים מאופסים, פשרנים מסוכנים, מי הוא בכלל שוטר עלוב, שחושב שאסור לצעוק עליו נאצי. כנ"ל הנהג החילוני האומלל שנתקע בפקק, ולא מבין למה החרדי הנ"ל צורח עליו ומעכב אותו מלהגיע לביתו.
גם החרדי שרק יעז להעיר לצרחן עול הימים על חילול ה', יזכה על אתר לאבחון קליני מדויק: "חרד"ק, חרדי חדש, מזרוחניק, חילוני, כופר...". ומי מדבר בכלל על הטרדה לפנות בוקר למשפחתו של בעל חנות אומלל שהעז לפרסם לא בעיתון הנכון. הרי המרא דקו הנייעס הורה לעשות כך, ומעתה ללא ספק מדובר במצווה מן המובחר, שמתן שכרה מובטח בזה ובבא. הכל כמובן באהבה למען שמו יתברך.
התוויית תוויות גנאי ורדיפת חלקים בציבור, היא מחלה ממארת שאוכלת ומפרקת את הציבור החרדי מבפנים, אבל שיטה בדוקה ומנוסה לגבש ממול את המשולהבים למיניהם. הפרד ומשול. פעם זה היה "החרדים החדשים", כינוי שהוציא במחי יד מכלל הציבור החרדי אחוזים נכבדים. כעת זה שודרג לאויב עדכני יותר, "החרד"קים".
אגב, כדי לזכות בתואר הנ"ל, אין צורך להיות חייל חרדי לובש מדים רחמנא ליצלן ולישזבן. זה יכול להיות אפילו אברך משי, שהעז ברוב חוצפתו לומר שלדעתו לצרוח נאצי על שוטר זה חילול השם. הוא יזכה מיד, עובר לעשייתן, להיכנס תחת כנפי קטגוריית החרד"ק.
מצד שני, יש גם מקרים הפוכים. אם למשל אתה צעיר תוסס, בוגר צבא רק לא מזמן, חרד"ק מובהק בכל דרכיך, ובכלל ש"סניק נלהב עד אוזניו, לא אפסה תקוותך. תוכל לקבל הכרה וחיבוק נלהב מגדולי הקנאים הליטאיים, לו רק תייצג בתקשורת את הצד הנכון. ככה יכול להתקיים לו בנחת יצור דו ראשי מופלא של ש"סניק ו'מחבל' גם יחד. נפלאות דרכי ההשגחה העליונה שזימנה את שני חצאי הנשמה המפוצלת אל גוף לא רגוע אחד.
הזלזול בתלמידי חכמים הוא אם כל חטאת. הוא קודם כל הרס חינוכי קטלני, שאחריו – מי כבר יכול לומר איזו הערה לצעירים המשתוללים. אבל לא פחות מכך - סכנה ממשית בביזוי מי שהוזהרנו לגביהם: "הוי זהיר בגחלתן שלא תיכווה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".
אם יורשה לי, הייתי מסכם הכל במשפט אחד: נער הייתי (עוד לא כ"כ זקנתי), ולא ראיתי צדיק אמיתי מזלזל בצדיק אחר.
- הכותב הוא מגיש המהדורה המרכזית ברדיו 'קול ברמה'. הטור פורסם בעיתון 'בקהילה'