"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" (פרק י"ד פסוקים ה - ו)
הפרשה פותחת במילים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" (פרק י"ג), משמע, בעקבות עשר המכות הקשות שהנחית ה' על מצרים, ומתוך עוצמתה של מכת בכורות, פרעה נשבר, והוא בעצמו - שלח וגירש את היהודים מארצו.
וכן מצינו בפרשה הקודמת: "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" (פרק י"ב). כלומר, פרעה והעם המצרי לומדים "בדרך הקשה", ובסופו של דבר, הם משלחים את בני ישראל ממצרים.
אם כן, מה גדולה ההפתעה, שבאופן בלתי צפוי - מעידה התורה: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם". משום מה, פרעה רואה בכך "בריחה" ומתחרט על שילוחם של היהודים. הוא אוזר אומץ, מגייס את חייליו, ורודף אחרי בני ישראל - על מנת להשיבם למצרים, איך אפשר להבין את ההתנהגות הזו? כיצד נולד "המהפך" בלב פרעה ועבדיו?
בבדיקה חוזרת - נגלה, שפתרון החידה מפורש בכתוב. אם נדייק, פרעה מעולם לא הסכים לשלח את בני ישראל לצמיתות!
יתירה מכך, מסתבר שמשה לא דרש ממנו לוותר לגמרי על עבדיו היהודים, אלא רק שיעניק להם "חופשה קצרה" מהכלא המצרי - לעבוד את האלוקים, ולחזור למצרים.
אמנם, כאשר האלוקים מתגלה אל משה לראשונה במחזה הסנה, הוא חושף בפניו את התכנית המלאה: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִואאֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (פרק ג פסוק ח). כמו כן, הוא מצוה אותו שלא יסתיר זאת גם מבני ישראל שבמצרים: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי וכו' וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם וכו' אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם פסוקים ט"ז - י"ז)
אך באותה שיחה, הוא פוקד עליהם שכאשר הם יעמדו לפני פרעה - לא יספרו לו את האמת הזו: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּ" (שם פסוק י"ח). ואכן, גם כאשר יעמדו משה ואהרן לפני פרעה, הם עתידים לחזור על המסר הזה: "אֱלֹקֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (פרק ה).
לאורך כל הדוּ-שִׂיח בין משה לפרעה, לא נאמר לו שבני ישראל יעזבו את מצרים - באופן קבוע, ומשה דבק בגרסתו: איננו הולכים אלא על מנת לעבוד את האלוקים, ולחזור.
אפילו כאשר פרעה נשבר לבסוף, הוא אינו משחרר אותם לגמרי: "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' - כְּדַבֶּרְכֶם" (פרק י"ב). ממילותיו אלה - עולה בבירור, שהוא הסכים לשלחם רק בתנאי שיחזרו - כמו שהם בקשו.
על פי זה, ניתן להבין את תגובתו של פרעה בפרשתנו. הוא לא שלח אותם לחופשי, וכאשר הוא מבין שהיהודים שיצאו ממצרים - לא מתכוונים לשוב אליה, הוא רואה בכך בריחה, ורודף אחריהם - על מנת להחזירם.
"העמק דבר" כותב שעובדה זו מבארת עניין נוסף. מדוע הסכימו המצרים "להשאיל" את ממונם לבני ישראל היוצאים ממצרים? כיצד הם חשבו שהיהודים יחזירו להם? לדבריו, העם המצרי לא היה מודע לכך שיהודים לא ישובו למצרים, אלא חשבו לתומם שבדעתם לחזור, ומשום כך הסכימו להשאיל להם כלי כסף וזהב - לצורך עבודת האלוקים, וציפו שהכלים יחזרו עליהם.
מאותה סיבה, העם המצרי הצטרף לפרעה במרדף אחר היהודים, כי הם רוצו את ממונם בחזרה. כך מבואר בדברי רש"י: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם - איקטורין (מרגלים) שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלושת ימים - שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה. וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם - נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו: עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ (פרק י), ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם - בשביל ממונם שהשאילום".
יוצא מדברינו, היהודים - במצוות האלוקים, ביצעו "תרגיל עוקץ ענק" כנגד המצרים. הם גרמו להם לחשוב שהם יחזרו למצרים - תוך ימים ספורים, וכמו כן, ישיבו להם את כלי הכסף והזהב. ובינתיים, הם לקחו מהם רכוש גדול, ונעלמו.
על מנת להעמיד דברים על דיוקם, עלינו לדעת - שגניבה לא הייתה כאן, כמבואר בסנהדרין(דף צ"א.), שהרי לא היה בזה לכסות את שכר העבודה של היהודים שעבדו במשך שנים ארוכות אצל המצרים, ללא תמורה.
מכל מקום, מדוע האלוקים הכל-יכול רואה לנכון להוציא את בני ישראל ממצרים - בדרך רמאות? אדרבה, אם יאלץ את פרעה שישחררם - לצמיתות, יהיה בזה הוכחה לכוחו הגדול.
אולי הפתרון טמון בדברי המדרש (שמות רבהכ"ב): "ערומים היו המצרים - לפיכך הוא מושלן כשועלים, ומה אמרו? הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ (פרק א) - אמרו: בואו ונבוא עליהן בחכמה, ונראה היאך אנחנו משעבדין על ישראל בדבר שלא יהא אלהיהן יכול להביא עלינו - באותה מידה. אם נדונם בחרב - יכול הוא להביא עלינו חרב, ואם באש - יכול הוא להביא עלינו אש, יודעין אנו שנשבע שאינו מביא מבול לעולם, אלא בואו ונדונם במים - שאינו יכול להביא אותם עלינו. אמר להם הקב"ה: רשעים, כבר נשבעתי שאיני מביא מבול לעולם, אבל מה אעשה לכם - אני מביא אתכם למבול, וכל אחד ואחד אני גוררו למבולו".
משמע, כדי להעניש אותם בטביעה, ה' מוליך את ישראל לים סוף, ומגרה את המצרים לרדוף אחריהם, ולהכנס ברצונם החופשי לתוך המים.
ה"אור החיים" (פרק ג) מוסיף: "כי ה' מודד מידה כנגד מידה, ואמרו ז"ל (סוטה י"א:) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך, והשופט בצדק - מדד במידה עצמה, כי מתחלה בפה רך - נלכה ג' ימים, השאילונו כספיכם שמלותיכם וגו', ואחר כך (בים) - בפרך".
גם הגאון מוילנה מציין שעצת פרעה - הייתה בדרכי ערמה, כמבואר במדרש (במדבר רבה ט"ו): "בשעה שאמר פרעה - הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, קיבץ את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, נטל סל ומגריפה, מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים - ולא היה עושה? מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כוחן - לפי שהיו בעלי כח וגיבורים, כיון שחשכה, העמיד עליהם נוגשים ואמר להם: חשבו את הלבנים, מיד עמדו ומנו אותם, ואמר להם: כזה אתם מעמידים בכל יום ויום".
ומשום שהוא נהג בערמה, העניש אותו ה', גם כן - בערמה.