בשנת 2009, אב לששה ילדים בוגרים חתם בפני עורך דין על תצהיר מתנה, בו הקנה לבתו את כל זכויותיו בדירה שבבעלותו. חשוב להבין שהאב לא היה רשום כבעל הדירה אלא הייתה לו זכות להירשם כבעליה. באותו מעמד הוא חתם גם על ייפוי כח בלתי חוזר, שהסמיך את עוה"ד לבצע את הפעולות הכרוכות בהעברת הזכויות בדירה על שם הבת.
באותו יום הוא אף ערך צוואה שבה ציווה מפורשות לחלק את רכושו בין ששת ילדיו, למעט הדירה שהעניק לבתו.
עד כאן הסיפור פשוט. אלא ששנתיים לאחר מכן האב חתם על צוואה נוספת, בה ציווה שגם הדירה תחולק בשווה בין כל ששת ילדיו. עוד שנה חלפה, ובשנת 2012 האיש נפטר. כחודשיים לאחר מכן, השלימה הבת את תהליך רישום הדירה על שמה.
בשנת 2014 היא נאלצה להתמודד עם תביעה שהגישו נגדה ארבעה מאחיה ואחיותיה, בביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב.
התובעים טענו בין היתר כי בצוואתו השנייה האב ביטל את צוואתו הראשונה, בכך שציווה לחלק את הדירה בין כל ילדיו – הוראה שלשיטתם מעידה על כך שסבר שהזכויות בדירה עדיין שייכות לו, וההעברה בוצעה ללא הסכמתו.
לשיטתם, מאחר שצוואתו השנייה של המנוח אינה משתמעת לשתי פנים, ברור שאילו היה בחיים היה פועל לביטול המתנה.
הבת – הנתבעת – טענה בין היתר כי האב העניק לה את הדירה מרצונו החופשי ועל כך מעידו חתימותיו על המסמכים השונים. לטענתה, אחיה ידעו על המתנה ובחרו להתעלם מכך. על כן, לגישתה, הצוואה השנייה שהתייחסה לחלוקת הדירה הייתה פגומה.
"תפסת את הרגל של אבא"
השופט מרדכי (מוטי) לוי הסביר כי במקרה זה "המתנה" היא זכות חוזית ביחס למקרקעין – ולא בעלות רשומה – ולכן די ב"מסירת" הזכות לידי מקבל המתנה כדי להקנות לו אותה.
לכן השופט קבע כי מדובר ב"מתנה לאלתר" שנתינתה הושלמה, ולא ב"התחייבות לתת מתנה" שממנה נותן המתנה רשאי לחזור. משכך, בכל מקרה בשלב עריכת הצוואה השנייה, המנוח כבר לא יכול היה "לתת יותר ממה שיש לו".
בהקשר זה השופט הוסיף כי בכל מקרה מי שהיה רשאי לחזור בו הוא רק "נותן המתנה", ולשון החוק חדה וברורה בעניין זה.
יתרה מכך, השופט אף השתכנע שהאב אכן רצה להעניק לבתו את המתנה. בהקשר זה השופט הפנה לעדותו האמינה של האח השישי, שבחר להישאר ניטרלי ולא להיות צד לתביעה. בבית המשפט פנה לאחד מאחיו – התובע 1 – וסיפר על חתימת הצוואה בבית האב: "'תפסת את הרגל של אבא בקול רם ואמרת אל תפחד הדירה תהיה של ה' (הנתבעת). יש לי זיכרון מצויין. אם הדירה הייתה מתחלקת אני גם הייתי מקבל יותר כסף, אבל על הצדק ועל רצון אבי ז"ל לא הייתי דורך בחיים".
בעניין הצוואה השנייה השופט הבהיר כי פסיקתו עוסקת בתקפותו של הסכם המתנה, והוא אינו בוחן תוקפה של הצוואה השנייה משום שלא הועלו טענות נגדה.
לפיכך, ומנימוקים נוספים שצוינו בפסק הדין, השופט דחה את התביעה וחִייב את התובעים לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 25,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד גואל זכריה
- ב"כ הנתבעת: עו"ד יוסף מעודה
עורכי דין צוואה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין ראובן גוברין עוסק בירושות וצוואות
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"