זה לא נוער שוליים. הנוער בעמונה הוא עיקר הנוער של המתנחלים. האחרים הם שוליים. כך נראה היום נוער המתנחלים, נוער אלים ומשיחי. זו לא קבוצה של שלושה נערים. מדובר על מאות ואלפים. יש שם דרגות באלימות. לא כולם כמו מאות המתפרעים בבית הכנסת. אבל כולם עם תודעה של אלימות. בעזרת האלימות, מילולית או אחרת, פסיבית או אקטיבית, הם יקרבו את המשיח.
כי המדינה בעצם מעכבת את הגאולה. היא מקפיאה את ההתנחלויות ומפנה את עמונה. כך גם מעכב בית המשפט העליון את הגאולה. ולכן יש צורך אסטרטגי בנוער האלים, שידע לטפל במדינה, להראות למדינה מיהו הריבון. לאיים עליה איום תמידי.
זו הסיבה שהרב של עמונה כינה את הנוער האלה מתוקים. את נוער ההווה והעתיד של המתנחלים. ומה יכול להיות מתוקים יותר, מאלו שיודעים לטפל בשוטרים ובחיילים ולראות בהם רודפים? הרבנים שם וודאי מאחלים שירבו כמותם בישראל.
ארבעים המשפחות בעמונה, שתפסו את המדינה בגרון במשך כחצי שנה, שיקרו פעמיים. פעם לבית המשפט העליון, כשהבטיחו להתפנות מרצון בכל תנאי, ופעם שניה כשהבטיחו שלא תהיה אלימות. רק פסיבית. עדיף עליהם לאין ערוך ארגון שוברי שתיקה, אצלם לפחות אין מאות פצועים.
בית הכנסת בעמונה לאחר הפינוי (צילום: יואב זיתון, ynet)
מסתבר שמדובר בארבעים משפחות, המגדלות ומאדירות את הנוער האלים. הן עצמן כביכול, לא היו אלימות. אך הן לא מנעו את האלימות מהנוער, מוסרי הנפש של אחרים. גם לא היה אכפת להם שהמדינה הוציאה על פינויים כשלוש מאות מליון שקל. כך הם מוסרים גם את נפש החולים, אלו שאין למדינה כסף עבורם לתרופות, על מזבח קדושת הטרשים בעמונה.
אם היו המשפחות באמת רוצות למנוע את פעילותם של המתוקים, היו דואגות שלא לאפשר להם להיכנס ליישוב בכלל. אבל גם המשפחות מעמונה נטועות בתודעה משיחית - כפי שאמרו רבים מהם, שהם עוד יחזרו לשם – כי הרי ההתנחלויות השחיתו גם אותן.
אלפי בני נוער, שבמקום ללמוד, עסוקים רוב השנה בסגידה לאדמה. הם קוראים לזה מצוות יישוב הארץ. אין דבר כזה קדושת הארץ. הקדושה היא לא בעצם - הרי משה שבר את הלוחות - אלא תלויה בהתנהלות לגביה.
והרי המצווה הזו מצדיקה אצלם לשבור ידיים ורגליים של שוטרים. גם לשפוך חומצה על עיניהם. וזה נקרא פצועים קל. חודשים של הוצאות כספיות וסבל. ובפינויים הקודמים היו מאות פצועים, ביניהם פצועים קשה. אבל מצוות הארץ, גובה מחיר. צריך מסירות נפש. בעיקר של אחרים. המצווה גם מצדיקה למרוד באומות ולהיות טריגר השנאה הגדול ביותר לעם היהודי. זה גם מצדיק להתעלל חמישים שנה בערבים הגרים שם, ללא הצדקה ביטחונית. עם קיום כזה של יישוב הארץ, אין כל קדושה לארץ ישראל.
לכן, אם עמונה הייתה עבורנו טראומה, זה לא בגלל הפינוי עצמו, שכן ירבו כמותו כדי לקרב שלום, אלא להיווכח מיהו הדור החדש והעתיד של המתנחלים, אותם רבים אלה שההתנחלויות השחיתו, שהם כל כך מתוקים, אלא שאלימותם ומשיחיותם היא תורתם.