בעל הדירה הנאשם רכש זכויות בבניין ברחוב כורש בתל-אביב (כ-25%) בשנת 1993. לאחר הליכים משפטיים, בשנת 1998 הוחלט על פירוק השיתוף בנכס ורישום הבניין כבית משותף, במסגרתו הנאשם נרשם כבעלים של שתי דירות, אחת מהן דירת גג שהוצמדה לה יחידה נוספת, ועל פי תכניות הבנייה, ייעודה "חדר כביסה".
לפני כשנתיים החליטה עיריית תל-אביב להעמיד אותו לדין פלילי, כשהאשימה אותו בעבירה של שימוש חורג ללא היתר. הטענה הייתה כי הנאשם משתמש בחדר הכביסה לצרכי מגורים בניגוד לייעוד שלו.
הנאשם אישר כי ביחידה נעשה שימוש למגורים. כשנשאל אם יש בידיו היתר לשימוש כזה השיב כי "כל החיים זאת דירה" – בכל השנים, מאז שהנכס נבנה בשנות ה-30. הוא אף הפנה לכך שהנכס נרכש במסגרת הליך פירוק שיתוף במקרקעין ונדון בפני שלוש ערכאות, כולל בית המשפט העליון, ובכולן נקבע כי הנכס משמש למגורים.
הנאשם אף הפנה לביקורת שנערכה ביחידה באוקטובר 2012, על ידי מפקח מטעם עיריית תל אביב, שכב בה נכתב כי החדר משמש למגורים, ולמרות זאת העירייה לא פעלה נגד העניין.
בעיקרו של דבר, הנאשם טען שיש לזכות אותו מחמת "הגנה מן הצדק", ולו בשל העובדה שהוא הסתמך על ההחלטות השיפוטיות בערכאות השונות והמפקחת על המקרקעין, כולל הרישום בפנקס המקרקעין ותשלומי הארנונה.
"טענה מיתממת ומקוממת"
השופט רועי פרי התרשם לחיוב מהנאשם, ולא מצא סיבה לפקפק בגרסתו, שלפיה מאז ומתמיד נעשה בדירה שימוש למגורים. "התרשמתי מכנותו של הנאשם עת הסתמך על המרשם בפנקס הזכויות, אגרת הארנונה למגורים ובעיקר החלטותיהן של שלוש ערכאות שיפוטיות וחוות דעתה של המפקחת על המקרקעין, שראו ביחידה 'כדירה'", ציין השופט.
השופט השתכנע כי בנוסף להסתמכות הנאשם על מצב הנכס, בפועל גם העירייה השלימה עם השימוש בו כמגורים. בעיקרו של דבר, מכלול הנתונים הביא את השופט למסקנה כי במקרה הזה, הליך פלילי יעמוד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
השופט הוסיף שהתביעה לא הצליחה לסתור את העובדה שבמשך עשרות שנים נעשה שימוש ביחידה המדוברת למגורים.
בתוך כך השופט ביקר קשות את טענת העירייה שלפיה המפקח שאל ביקורתו הפנה הנאשם, שימש כמפקח ביחידה אחרת בפיקוח על הבנייה ולא ביחידה לשימושים חורגים, ולכן אין לקבל את ממצאי הביקורת. השופט כתב כי מדובר בטענה "מיתממת ומקוממת".
בהקשר זה נכתב כי "אינני מקבל את הטענה המרומזת, לפיה יד ימין, ברשות, איננה יודעת מה נעשה ע"י יד שמאל. המדובר בשתי מחלקות/יחידות הנוגעות לאכיפת דיני המקרקעין, באותה רשות". משכך, השופט גם דחה את הטענה שלפיה העירייה ידעה על השימוש החורג רק בעקבות תלונה משנת 2015.
השופט הוסיף כי כעקרון, ייעודו של נכס נקבע רק על פי היתר בנייה – לא הארנונה או רישומים אחרים – אלא שכאן הוא השתכנע שמדובר במקרה ייחודי. "מכלול הנסיבות בתיק זה – ההחלטות השיפוטיות על פני שלוש ערכאות, שראו ביחידה כבדירה, חוות דעתה של המפקחת על המקרקעין, נתוני המרשם והאמור באגרת הארנונה לצד השיהוי באכיפה, בשים לב לטענת ההסתמכות – מובילים למסקנה אחת שדינו של כתב האישום להתבטל", פסק השופט.
- ב"כ המאשימה: עו"ד ענת סגל
- ב"כ הנאשם: עו"ד יוסי שכט
עורכי דין תכנון ובנייה • להכרעת הדין לחץ כאן
הכותב: עו"ד יצחק נטוביץ עוסק בתכנון ובנייה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.