בפרשת שמות, אנו נחשפים בבת אחת לתהליכים משמעותיים שהתחוללו על היהודים במצרים. בני יעקב התרבו מאוד והפכו לראשונה לעם (הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ). בנוסף, היחס אליהם השתנה לבלי הכר, ועתה הם עבדים נרדפים ומאויימים במות באופן תמידי. כמו כן, אנו עדים להולדתו ולהתפתחותו של המנהיג הגדול ביותר שצמח לעם היהודי, הלא הוא משה.
יש מכנה משותף העובר כחוט השני לאורך סיפור השעבוד והגאולה ממצרים, ובמילה אחת "מהפך!" פרט לעצם המַעֲבָר שבין שעבוד - לגאולה, גם הדרך לכך רצופה "הֲפִיכוֹת" רבות ומגוונות. הרצון האלוקי - יתקיים תמיד, וככל שהאדם חוֹתֵר לכיוון אחר, הוא ימצא עצמו מתקדם לכיוון ההפוך.
ראשית, פרעה חווה מהפכים. ככל שהוא מענה את היהודים ומתאמץ לצמצם ולפגוע בהם, הוא מגלה ש"כַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ - כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". ומבאר רש"י: "בכל מה שהם נותנין לב לענות - כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ", ובהמשך דבריו: "רוח הקודש אומרת כן: אתם אומרים - פן ירבה, ואני אומר - כן ירבה". כלומר, לגודל האירוניה, מעשיו משרתים את ההפך הגמור מתכניותיו.
כך מצאנו אצל אחי יוסף שאמרו: "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית ל"ז), גם שם פירש רש"י: "רוח הקודש אומרת כן, הם אומרים - נהרגהו, והכתוב מסיים - ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום - או שלכם או שלי". האחים מתאמצים למנוע את מימוש חלומותיו של יוסף, אך 'צחוק הגורל', למעשה, במו ידיהם, הם מובילים אותו למקום בו הוא עתיד להיעשות מלך עליהם.
כך פירש בספר "אמרי אש" את לשון הפסוק: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" - אילו פרעה היה לומד את פרשת חייו של יוסף, היה מוצא שכל האמצעים שהופעלו כנגדו - אם על ידי אחיו, ואם על ידי פוטיפר - הם הם היו הדרכים אשר הובילוהו אל פסגת ההצלחה במצרים. וממילא, היה פרעה חושש לענות את היהודים, פן יגרום על ידי כך את גאולתם ונצחונם. כלומר, "יוסף" היא - מִילַּת קוֹד, לכך ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד השם" (משלי כ"א).
מסר דומה, ניתן ללמוד ממחזה הַסְּנֶה, כפי שמצינו ב"ילקוט שמעוני" (קס"ט): "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג) - "אמר הקב"ה: על ידי שנאה ששנאו אחיו ליוסף ירדו מצרים, ובשבילו אני נגלה בסְּנֶה ואגאל אותם. מה דרכו של סְּנֶה אדם מכניס ידו לתוכו אינו ניזוק - לפי שקוציו כולן כפופין למטה, אבל כשמבקש להוציא - הקוצין תופסין לו, ואין יכול להוציאה. כך המצרים, בתחילה קבלו לישראל בסבר פנים יפות וכשביקשו לצאת - לא הניחום".
מדוע קושר המדרש את עניין הסְּנֶה - עם יוסף ואחיו? על פי דברינו, הן הן הדברים: סיפורו של יוסף משמש כסמל - לפעולה שיוצרת את התוצאה ההפוכה מכַּוָּנַת המְבַצֵּעַ, המנסה להוציא את ידו מהקוצים, ככל שהוא מושך את ידו החוצה, כך הוא מגביר את חדירת הקוצים אל ידו, ולמעשה מְחַזֵּק את אחיזת הסְּנֶה. כמו 'חוֹל טוֹבְעָנִי', ככל שהאדם עושה מאמצים ותנועות גוף על מנת להחלץ ממנו, כך הוא "מתחפר" מהר יותר, וטובע.
דוגמה נוספת מפרעה: הוא גזר להרוג את כל הזכרים הנולדים, משום ש"אמרו לו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם" (רש"י). פרעה מתאמץ לעצור את אותו "מושיע מסתורי", דווקא בגלל אותה גזרה של פרעה, אמו של משה מרחיקה אותו מביתה ומשיטה אותו על היאור, בדרך זו הוא מגיע אל בית פרעה שמגדל אותו - כבנו!
כמו שמתואר במדרש: "הייתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה, ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו - כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול, וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה"(שמות רבה א).
ה"אבן עזרא" תמה, מדוע נדרש משה - אבי הנביאים, יגדל בבית פרעה - הרחוק מרוח היהדות? ותשובתו, שאולי סיבב ה' באופן הזה - כדי שמי שעתיד להיות המנהיג והמושיע של ישראל, יתחנך בגִּינּוּנֵי מלכוּת, "להיות נפשו על מדרגה העליונה - בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה - להיות בבית עבדים". אדם שגדל כעבד, מסגל לעצמו תכונות של עבדות, והוא יתקשה למצוא את תעצומות הנפש הנדרשים ממנהיג. ואכן, התנהגותו של משה מוכיחה עליו - שהוא קיבל חינוך של "בן-חורין" בכך שהרג את המצרי המתעלל, וכן הושיע את בנות יתרו מרועי מדין.
משמע, אותה גזרה שגזר פרעה - כדי לעצור את משה, היא שהביאה את משה לביתו, ורק בזכות החינוך בבית המלוכה, נוצרה האישיות המתאימה אצל משה - להנהגת עמו. פרעה - בגזרותיו, פעל פעולה הפוכה. ולמעשה, הוא "יָצַר" את המנהיג שיערער על מנהיגותו שלו.
יתירה מכך, פרעה גוזר להטביע במים את כל הבנים הנולדים, ודווקא בתו שלומצילה ילד יהודי מטביעה במים. ואותו ילד, עתיד להטביע את פרעה עצמו במי ים סוף. אך הילד הזה, כמו האמא המאמצת שלו, עתיד גם הוא להציל אנשים אחרים מטביעה בים, הלא הם בני ישראל - שיצלחו את הים בשלום.
גם משה חווה את האירוניה הזו על בשרו. כאשר האלוקים מתגלה אליו, ומבשר לו שהוא בחר בו להיות שליחו עֲלֵי-אֲדָמוֹת, הוא אינו מעוניין בכבוד הזה, ובענוותנותו, פעם אחר פעם - הוא מנסה לדחות מעצמו את ההנהגה. ואולי, תגובתו ברגע זה - היא המבחן הגדול ביותר למשה: דווקא משום כך, בזכות הצניעות שלו, רואה אותו ה' כמתאים ביותר לתפקיד.
בדרך זו, נתקיימו במשה דברי חז"ל בעירובין (דף י"ג:): "כל הבורח מן הגְּדוּלָּה - גְּדוּלָּה מחזרת אחריו". רוצה לומר, ככל שהוא בורח מהשליחות, למעשה, הוא מחזק את ההתאמה שלו לתפקיד.