בכמה מקומות בגמרא מובא הדין של כופין על מידת סדום, המורה כי בנסיבות מסוימות בהם אדם איננו מפסיד מהתנהגותו הממונית של חברו, אין לבעל הנכס להצר את צעדיו של חברו ולמנוע ממנו לעשות שימוש בנכסיו.
הגמרא במסכת בבא בתרא (יב ע"ב) דנה במקרה שבו במסגרת חלוקת הירושה בין האחים, ביקש אחד מהאחים לקבל את חלקו בשדה הירושה בצמוד לשדה אחרת שבבעלותו, במקרה זה אומרת הגמרא שכופים את האחים להסכים לבקשת אחיהם, מכוח דין כופין על מדת סדום. הסיבה לכפיה היא כי שאר האחים אינם יכולים להצביע על איזו עדיפות לקבל את חלקם בירושה בצד זה או אחר של שדה הירושה, אבל לאח, בעל השדה הצמודה לשדה הירושה, קיימת עדיפות לקבל את חלקו בשדה הירושה בצמוד לשדה האחרת שבבעלותו.
רש"י במסכת בבא בתרא (קסח ע"ב) מבאר כי מדת סדום היא האומר שלי שלי ושלך שלך ללא כל התחשבות בזולת, כפי שהמשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה י) מביאה דעה הסוברת שהאומר שלי שלי ושלך שלך היא מדת סדום. במסכת כתובות (קג ע"ב) רש"י מוסיף לבאר כי סירוב לסייע לחבר, בנסיבות שהנזקק נהנה והמסייע אינו חסר, מוגדר כמידת סדום. מתוך דברי רש"י עולה כי בטיעון שלי שלי ושלך שלך בעצם מסתתרת תכונה שלילית של אי רצון לעזור לזולת על אף שהושטת הסיוע אינה כרוכה בהפסד כלשהו.
לאור ההבנה שמידת סדום היא תכונה שלילית המעידה על חוסר טוב לב, יש להבין מדוע כופין על מידת סדום, הרי לא מצינו כפיה על התנהגות במידה טובה וברוחב לב.
התוס' (ב"ב יב ע"ב) מביאים את מחלוקת ריצב"א עם ר"ת ור"י האם הכפייה על מידת סדום היא דין דאורייתא כפי שסוברים ר"ת ור"י או דין דרבנן לפי הבנת ריצב"א (רבינו יונה סובר שדין הכפיה על מדת סדום נלמד מהפסוק בפרשת ואתחנן "ועשית הישר והטוב" (דברים ו יח) ).
הברכת אברהם (ב"ב יב ע"ב) ועוד אחרונים חוקרים מהו גדר הדין של כופין על מידת סדום, האם הכפייה היא מדין כופין על המצוות, כפי שבי"ד מוסמכים לכוף אדם לקיים מצוה (עיין כתובות פו ע"א) כך גם בי"ד יכולים לכפות על קיום המצווה של "ועשית הישר והטוב" ועל הציווי של "והלכת בדרכיו" המחייב להדבק במידותיו של הקב"ה, או שהכפייה על מדת סדום שייכת לדיני הממונות, מתוך הבנה שאם האחד יכול להרוויח וחברו מעכב את הרווח ללא כל סיבה או הפסד, אזי למפסיד עומדת זכות ממונית ליהנות או להרוויח, ובי"ד יכולים לכפות את המעכב.
דוגמא לכפייה כזו מצינו (ב"ב יב ע"ב) במקרה של כפייה בחלוקת הירושה באם אחד מהאחים מבקש לקבל את חלקו בשדה הירושה בצמוד לשדה אחרת שבבעלותו, וזאת משום ששאר האחים אינם מפסידים או ניזוקים מאופן החלוקה הזו.
אחת מהנפקויות האם דין כופין על מידת סדום שייך לדיני הממונות או שהכפייה נובעת מכוח סמכות בי"ד לכפות על קיום מצווה, משליכה על שאלה נוספת האם ניתן לכפות חרש שוטה וקטן על מדת סדום. אם נסבור שהכפייה על מידת סדום היא מדין כופין על המצוות אזי ברור שלא ניתן לכפות את החרש שוטה וקטן, מפני שהם אינם מחויבים במצוות, אך אם נלמד שהכפייה היא זכות ממונית, אזי בי"ד יכולים לכפות על החרש שוטה והקטן, משום שלמבקש ליהנות מנכסי החרש השוטה והקטן ללא פגיעה בהם, קיימת זכות ממונית שבי"ד יכולים לכוף עליה
נפקא מינא נוספת היא האם ניתן לכפות את ההקדש על מדת סדום. אם נלמד שהכפייה היא מדין כופים על המצוות אזי לא ניתן לכוף את ההקדש, מפני שההקדש הוא אינו אדם שמוטלת עליו חובה לקיים את מצוות התורה ואף הגזבר של ההקדש משמש רק כנציג ומנהל של הבעלות הממונית הנקראת הקדש, אך אם נלמד שהכפייה היא זכות ממונית, אזי ברור כי מאחר שלרשות הקדש קיימות זכויות ממוניות שונות הנובעות מכוח דיני הממונות, ממילא יהיה ניתן גם לכפות את רשות ההקדש לפעול על פי דיני הממונות הכוללים בתוכם את דין הכפייה על מידת סדום..
הגמרא (ב"ק כ ע"א) דנה האם במקרה של זה נהנה וזה אינו חסר יכול האדם שנותן הנאה לתבוע את חברו שנהנה ממנו לשלם עבור ההנאה. דוגמא למצב של זה נהנה וזה אינו חסר היא פלישה של חסר בית לדירה ריקה שלא מתגורר בה אדם, ואף בעל הדירה אינו מעוניין להשכיר את הדירה. הגמרא מסתפקת האם בגלל שלפולש לדירת בעל הבית אין מקום אחר להתגורר, אזי המגורים בדירה חסכו לו הוצאות שכירות ואם כן הפולש בוודאי נהנה מן הדירה ולכן צריך הוא לשלם שכירות לבעל הבית, או שמאחר והדירה כלל לא עמדה להשכרה, ואף בעל הדירה לא היה מעוניין להשכיר אותה, הרי הפולש לדירה לא הפסיד ולא חיסר לבעל הבית דבר, ואם כן לכאורה אין סיבה לחייב את הפולש בתשלום עבור מגוריו בבית בעל הבית.
בחידושי ר' שמעון שקאפ על מסכת ב"ק מבואר כי גם אם הגמרא מסתפקת האם הפולש צריך לשלם מדין נהנה על תקופת המגורים שכבר גר בבית או שמא פטור הוא מלשלם כי הוא לא הפסיד או חיסר דבר לבעל הדירה, אך על המשך המגורים בבית, ברור שלא ניתן לכפות את בעל הבית ולחייבו מדין כופין על מדת סדום, ובעל הבית יכול לעכב את הפולש מלהמשיך ולגור בבית.
סברת ר' שמעון שקאפ היא שבעלות ממונית על חפץ או על נכס מתבטאת גם בשאלה מי הוא השולט על החפץ, ומי הוא הרשאי להחליט מה יעשו עם החפץ או הנכס, ולכן אם נאמר שדירה אשר איננה עומדת להשכרה ניתן לפלוש אליה ולגור בה מכוח דין כופין על מדת סדום מבלי שבעל הדירה יכול לעכב את הפולש, אזי בכך אנו פוגעים בשליטת הבעלים על הדירה, משום שהוא כבעליה של הדירה כבר איננו יכול לקבוע מה ייעשה בדירתו, למרות שכל בעל בית מקפיד על דירתו, וכל בעל בית מרגיש ניזוק מהפקעת זכות ההחלטה מה לעשות עם נכסיו, ממילא לא ניתן לומר שבמקרה שבעל דירה מונע מפולש לדירתו להמשיך ולהתגורר בה הוא נוהג במידת סדום, מפני שמניעת המגורים איננה נובעת מתוך רוע לב, אלא מתוך התנהגות סבירה של בעל דירה כגורם המחליט כיצד לנהל את נכסיו במסגרת בעלותו על הנכס, ולכן אין לפגוע בזכויות בעל הדירה ובמשמעות של בעלותו, באמצעות דין כופין על מידת סדום.
לאור האמור ייתכן שיש ליצור הבחנה בין סוגים שונים של חניות, חניה הממוקמת בבניין משרדים או במתחם חניה מסומן או סגור, אזי מוכח כי בעלי החניה מקפידים על רכושם ועל כך שזרים יחנו בחניה ללא הסכמתם, וממילא יהיה אסור לחנות בחניה כזו ללא רשות בעליה, אך בחניה שלא מוכח כי בעליה מקפידים שלא יחנו בה, כגון חניה בחצר בית דירות הפתוח לרחוב ללא כל סימון או הודעה על כך שקיים איסור לחנות בחצר, ייתכן שיהיה מותר לחנות בחניה הזו מדין כופין על מידת סדום.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כדי להורות הלכה למעשה