בואו נודה על האמת, ישנו פער מובנה בין נבחרי העם לעם עצמו. העם יכול להיות ברובו ימני, אולם נבחריו יעשו רק דברים שלכאורה סותרים את התפיסה הימנית המקובלת. פעמים אף פועלים להיפך ממנה, ובניגוד גמור לדעת הציבור ששלח אותם, ולהבטחות שהם הבטיחו לו לפני כן. טוב נו, מה כבר אפשר לצפות מפוליטיקאים ?
הפער הזה בא לידי ביטוי בצורה קיצונית סביב הטענה הימנית על כך, שאילו הייתה ניתנת לערבים ההזדמנות, הם היו הורגים אותנו, או בשפת העם, "ערבי טוב זה ערבי מת", "אין אמונה בגויים" וכו'. ואילו השמאלנים טוענים, שהרוב השפוי מתון רוצה שלום וישנו מיעוט קיצוני ובעייתי.
פה נשאלת השאלה, אם הרוב המתון רוצה שלום, איך יתכן שאלו נציגיו בכנסת? נציג אחד, תומך טרור באופן מוצהר וקורא לערביי ישראל להתקומם כנגד "הכיבוש". נציגה שניה, שותפה פעילה בספינת טרור, נציג שלישי נואם כיכרות ידוע, מעריץ נלהב של הארכי טרוריסט ערפאת ומהלל שאהידים בגלוי. אם הרוב המתון לא שלח אותם אז מי כן? 15 מנדטים הגיעו רק מקבוצת המיעוט הקטנה שעושה פרובוקציות ?! ואם אותה קבוצה קטנה מסוגלת לשלוח 15 נציגים, אולי היא בכלל לא קבוצת מיעוט...
באותה רשימה ערבית משותפת ישנו ח''כ שעלה לאחרונה לכותרות כשנתפס מעביר מסרים סודיים וטלפונים ניידים לאסירים ביטחוניים בבתי כלא בארץ, אותו חבר כנסת מעולם לא הסתיר את דעותיו הקיצוניות הקוראות להשמדה של ישראל ולהתקוממות נגדה, ובכל זאת הוא נבחר על ידי הציבור. שוב, מי בחר בו? הנציגים של הרוב השפוי והמתון צריכים להיות שפויים ומתונים לפחות כמו אלו ששלחו אותם, אז איך בעצם הפער העמוק הזה נוצר, ולמה לא עושים לו סוף ?
לדעתי, התשובה נעוצה בעובדה ההפוכה, שגם הימנים נופלים בה, והיא בחירה חסרת מחשבה בממשלות ימין, לא משנה מה קורה. הרי אם נתבונן לעומק בהתנהלותן של ממשלות ימין לאורך היסטוריה ניחשף לנתון מזעזע. רוב הרוע במדינה נעשה על ידי ממשלות ימין. השטחים שהוחזרו, המבצעים הקלוקלים וחסרי ההרתעה של השנים האחרונות, יוקר המחיה ועוד. ובכל זאת הימין ממשיך להצביע להם ללא סייג. אז לפני שואלים איך הפער הזה נוצר ולמה נציגי ציבור הפסיקו לייצג את העם, הביטו על עמונה ובנט. בנט כנציג ציבור מפונה, שנשבע שלעולם לא יחזיר קרקע של יהודים הולך וחוזר בו מהבטחותיו ומצביע נגדם. אל תתרצו שלא היה לו מה לעשות, תמיד אפשר להפיל את הממשלה. אם לא להפיל אותה על זה שהציבור שלך נזרק לרחוב אז על מה כן?
אולי נוכל ללמוד מידידינו האמריקאים. הם כבר מזמן הבינו, שההבדל העצום טמון בין הדיבור למעשה, ואיננו בהכרח דעה פוליטית שונה או אג'נדה כלכלית שונה. מסתבר שהם החליטו לבחור ב"בעל המאה" בדיוק משום שהוא בעל הדעה..
מה שקרה עם טראמפ הוא הוכחה ניצחת לכך שהדיבורים לא יקדמו אותנו לשום מקום, אבל המעשים וההוכחות בשטח – כן.
מתי יבוא יום בוא ניתן לפוליטיקאי צ'אנס אחד להוכיח את עצמו, ברגע שהוא נכשל הוא הולך הביתה. אין הזדמנות שניה ואין הבטחות מחדש. הגיע הזמן לדרוש כיסוי להבטחות שאנחנו מקבלים, ולחפש אלטרנטיבות אמתיות וחדשות לימין, כך שאו שהמפלגות "הימניות" יתחילו להתנהג ככאלו, או שהציבור ידאג להכניס חדשות שאכן יהיו כאלו.