מי בעולם הזה יכול להעיד שלא עשו לו עוול?
שמעולם לא פגעו בו! שאף פעם הוא לא נעלב ממישהו! שלא משנה מה עשו לו, הוא לא כועס על איש! שאם נעשה סריקת רנטגן לרגשות שלו לא נמצא שם לא הקפדה ולא טינה ולא נטירה...
יש מישהו כזה?
ולמה כל כך קשה למצוא מישהו כזה?
כי אנחנו אמונים על צדק.
סליחה! הוא פגע בי. מה, העולם הפקר?! נניח, שאני מעביר על מידותי, שומע בזיוני ודומם ושותק, אבל מה איתו?! למה מותר לו להתנהג ככה?!
ואילו יוסף הצדיק מלמד אותנו אחרת לגמרי.
הוא רחוק מהבית במשך עשרים ושתיים שנה!! נקרע מבית אבא באכזריות נוראה. מה עבר עליו במצרים! חיי עבדות. עלילות. מאסר. עוני. גלות. כל כך הרבה כאב וייסורים.
ועל מה חשב יוסף הצדיק בשנות הכלא הארוכות?
על מה היינו אנחנו חושבים בכזה מצב?
ברור, אלפי מחשבות נוגות ומאשימות של איך הגעתי לכאן ולמה זה הגיע לי ואיזה עוול איום ונורא עשו לי.
המקום הזה של "מה עשו לי", זה המקום שאנחנו הכי בעולם אוהבים להתרפק עליו. זה המקום בו אנחנו קטנים כאלה, חמודים ומסכנים. קרבנות של אחרים. זה המקום בו אנחנו נקיים במאה אחוז וזה רק האחרים שהתעללו בנו. זה המקום שממתין לפיוס, לנחמה, לרגע האמת, בו כל הפוגעים יתייצבו מולנו בשורה נכנעת, יודו על מעשיהם ויתחננו למחילה.
יוסף הצדיק עמד בכל הקריטריונים של פגוע-אי-צדק. נעשה לו עוול. עוול טראגי שנמשך עשרים ושתיים שנה!
באותו תא אפל ומעורר השראה לתפירת תיקים פליליים ולסגירת חשבונות, הכי מתבקש היה, שיוסף יחשוב על האחים ועל הפגיעה שהם פגעו בו. הייתי אצל אבא יעקב, בן זקונים אהוב ומיוחד, ובגלל קנאה מוטעית של האחים, הגעתי לכזה שפל המדרגה! איך הם עשו לי כזה דבר?!
והנה, מגיע הרגע, מושא החלומות של כל פגוע-אי-צדק, האחים עומדים מול יוסף הצדיק, מזועזעים מהטעות של עצמם, מלאים חרטה.
אבל יוסף, בגדלות בלתי נתפסת, בכלל לא שם. לא, הוא לא חיכה כל השנים האלו שייעשה הצדק. הוא שלוו, רגוע, מונח במקומו. בקולו אין אפילו לא קמצוץ של האשמה ובליבו אין את הלהט הטבעי לסגור חשבונות ולהוציא את הצדק לאור: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים" (בראשית, מה, ד-ח).
בלי טיפת טינה, בלי קורטוב חשבונאות, אפילו בלי המתנה לבקשת סליחה מפייסת או לקבלת פיצויים הולמים.
רק התבוננות על המעשה שלו, באחריות מלאה.
מה המעשה שלו?
"למחיה שלחני אלוקים".
לא מה הם. אלא מה הוא. זה מעשה שלו, וזה מעשה שלהם. ואין שום תלותיות בין שניהם.
איך זה???
הרי הצדק איתו! אפילו התורה מעידה, שיש תביעה על מכירת יוסף, אז למה הוא לא מתחשבן איתם?! או לפחות משתף אותם בסבל הנורא שנגרם לו בגין מכירתו לישמעאלים?! למה הוא שותק מול העוול הנורא? למה הוא לא עושה משפט צדק?
כי הוא בכלל לא מתעסק במעשים שלהם, אלא מרוכז בתפקיד שלו, "למחיה שלחני אלוקים".
אז מה זה אומר לי???
שאשתוק מול כל ההתנהגויות שמתנהגים אלי? שגם אם עושים לי עוול אסור לי להתנגד? שאם מכים בי אז אגיש גם את הלחי השניה? שאֶמָּחֵק??? שאֲרָצֶה?? שאהיה קורבן תמיד???
לא! תהיה צודק, אבל – חכם. צודק בעצמך, בלי לנסות לחפש את חותמת הצודק מאנשים אחרים.
יש אנשים, בעיקר כאלו שנעשו להם עוולות חמורות, שעברו לגור במקום כזה שנקרא "שערי צדק". הם הפכו את עצמם לבית משפט מהלך להתנהגות הזולת, ואוי ואבוי למי שיעשה להם עוול! זה לא פייר! הם תמיד נמצאים בתפקיד השופטים של מי צודק ומי טועה, מי רע ומי טוב. ומי שטועה ועושה רע – גם אם הם לא יסגרו איתו חשבון בפועל הם יסמנו אותו וידאגו להתרחק ממנו לגמרי.
נו, לכאורה, מה הבעיה? הרי אפילו התורה דוגלת בצדק ואוסרת עוולות.
נכון, אבל ברגע שאתה גר ב"שערי צדק" כלפי הסביבה שלך, אתה נמצא בדיוק באותו תדר של עושי העוול. אתה מופנה החוצה ולא פנימה. אתה מבסס את כל הקיום שלך על ההתנהגות הנאותה של אחרים אליך, במקום להתבונן בך, בעצמך, במקום להרגיש אותך ולהיות איתך. אתה מעביר את החיים במצב של התגוננות מפני מישהו שאולי יפגע בך, במקום פשוט לחיות מתוך בחירה ורצון ונוכחות פעילה.
לא עוול?!
בטעות, אנחנו חושבים, שאם נשתוק על עוול שעשו לנו – זה נקרא שאני מתעלם ממה שעבר עלי ומצדיק את הפשע. וזה השקר הכי גדול, כי אם מישהו עשה לי עוול. עוול לפי כל אמת מידה. ואני מחכה שהוא יודה בזה ויתנצל ויבקש סליחה ויתקן את מה שעשה לי ויחזיר לי את מה שחמס ממני – אז אני עסוק בו ושוכח מעצמי, אני מצפה שהוא ישלים לי את החסר ובעצם מתעלם ממני.
ומה האמת?
האמת היא, שלחיות פירושו של דבר זה לצאת מהתדר הזה של החשבונאות ולעבור לתדר של אמונה ולקיחת אחריות. במקום להסתכל כל הזמן החוצה, על מה עשו לי. להתחיל להסתכל פנימה.
אי אפשר גם לאהוב את עצמי עם השם יתברך, וגם לארוב לכל עושה עוולה עם כובע של שופט ומדים של שוטר. זה לא הולך ביחד.
וזה לא אומר – "לא משנה מה עשו לי, משנה שאני אסתום את הפה". זה אומר – לא משנה מי עשה לי ולמה עשה לי ומה הוא חושב על מה שהוא עשה לי, אלא משנה, עכשיו, אחרי כל מה שעבר עלי: מה קורה איתי? איך אני מרגיש? מה שלומי? מה כואב לי? מה עובר עלי? איך אני חווה את עצמי? אני אוהב אותי? שונא אותי? אני חבר של עצמי? מה אני חושב עלי? איפה אני רוצה לראות את עצמי? ובעיקר, איפה השם מתגלה בחיי? ומה אני עושה עכשיו במקום בו השם יתברך הוביל אותי?
נכון, עשו לי עוולה מדרגה ראשונה, חיבלו לי, תקעו לי מסמרים בגלגלים, החריבו לי, הפיצו עלי רכילויות שקריות. ולכן אני כאן, ולא במקום שרציתי. ואני יכול לחכות גלגול שלם לבקשת מחילה של עושי העוולה, שיפייסו אותי, שסוף סוף הם יבינו שפשעו בי וייתנו על זה את הדין... אבל להפסיד ככה את החיים, את הנוכחות ואת השליחות, כי בעומק – כל עוד אני עסוק ברצון לתקן את העוול, שההוא עשה לי, אני רק מנציח אותו ומעצים אותו.
המתנה הכי גדולה, שאני יכול לתת לעצמי – זה לסלוח מול עוול שנעשה לי.
סליחה היא הוצאת הצדק האמתי לאור. לא למענו; למעני!
"כי צריך כל אדם לרפאת נפשו, דהינו להעלותה למקום שרשה... ובבחינת דין זה יש שתי בחינות: ...הדיבור בלא דעה נקרא צדק... וכשבא אל החכמה נקרא צדקה... אבל צריך כל אחד לראות להמתיק זה הדין... ואז נעשה מצדק – צדקה... כי הנפש – כשעולה מצדק לצדקה, זוהי המתקתה וישועתה" (ליקו"מ, עד).
כי לסלוח זה אומר, לזוז מהמקום הזה שנקרא "צדק" למקום שנקרא "צדקה", להחזיר את המבט מהתעסקות במעשי האחרים – אלי, להתבונן בתוכי: איך אני מול עצמי? איך אני מרגיש כלפי? האם אני מוצא בתוכי חמלה ורחמים ואהבה על עצמי, כמו שרציתי כל כך שאחרים ירגישו אלי? לסלוח זה אומר לשוב אלי, לקשר שלי איתי, לתפקיד שלי, לכוחות שלי, לגדילה שלי, ולאהוב את עצמי עם השם יתברך.