בימים בהם חוגגים כולנו את חג החנוכה, ומעלים את נרות ההודאה לקב"ה, על חסדיו ונפלאותיו, זיכה אותנו הקב"ה והאיר גם את ליבנו, עם אירוסי בננו היקר אברהם נ"י. אמנם זו פתיחה לא ממש שגרתית, אבל הבמה המכובדת הזו, היא הזדמנות ראויה להודות לכל המברכים. בשמחות אצלכם.
שמחה שבה זוג צעיר מניח יסודות להקמת בית נאמן בישראל, היא תמיד מרגשת ומלאה בתפילות ותקוות. הפעם, עלו הרגשות על גדותיהן באופן מיוחד, כאשר הכלה המיועדת – עדי שתחי', היא בת משפחתנו – נינתו של מרן זצ"ל, ונכדת הגאון רבי עזרא בר שלום ורעייתו הרבנית עדינה. ענבי הגפן בענבי הגפן.
אין אמא שאינה חולמת ומסתקרנת מי תהיה הכלה העתידית שלה, זו שתזכה ב'בן יקיר' על שלל מעלותיו וכישוריו, שהופכים אותו בעיניה ל'נזר הבריאה'. אמנם עוד לא נולד אדם בלי כמה חסרונות, אך כנראה גם לא נולדה האמא שתצליח להצביע עליהם באופן אובייקטיבי... חז"ל לימדו אותנו שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, ובמשך שנים אנו משתוקקות לדעת מי יעמוד או תעמוד בבוא העת, בצדו השני של הים.
לפעמים המרחק הוא גדול מאוד. אבל לפעמים, הבת קול המהדהדת ארבעים יום קודם יצירת הולד, מכריזה שהפעם לא צריך ללכת רחוק. החצי השני נמצא קרוב מאוד. כל כך קרוב, שהוא אפילו מתוך משפחה.
ככה מצאתי את עצמי מגיעה לשמחת ה'וורט', כשאני כבר מכירה את הכלה מאז לידתה, מכירה את מידותיה הטובות וכישרונותיה המבורכים, מכירה את הוריה היקרים, ואת כל המשפחה הצוהלת מסביב. ככה זה כשהכל נשאר במשפחה. לי לא נותר אלא לעמוד משתאה איך הקב"ה מסובב את כל הסיבות, ומזווג זיווגים. נפלאות דרכי ההשגחה העליונה.
אלא שיחד עם השמחה וההתרגשות הגדולה, ריחפה כל העת דמותו המאירה של מרן זצ"ל. הרי הוא היה שותף פעיל של כל השידוכים שנעשו במשפחתנו. החל מהשלב הראשוני של הבירורים ועד לאזור מגורי החתן והכלה, לא היה דבר שנעשה בלי הכוונתו וברכתו. כך למשל, את החתן הבכור שלנו, ביקש מרן לראות כבר בשלבים הראשונים ולהעמיד אותו ב"כור המבחן".
והפעם? אין לי ספק שגם הפעם לא חרג מרן ממנהגו. הוא בוודאי דאג לנכדו ונינתו, שימצאו את הטוב ביותר עבורם.
אשת חייל
כאשר היו מתייעצים עם מרן בנוגע להצעת שידוך עבור אחד מנכדיו, היה מרן יורד לנבכי ההצעה ומברר לפרטי פרטים. לאחר שהתרשם מהנתונים אודות משפחתה, מקום לימודיה, מידותיה הטובות ויראת השמים שלה, היה מבקש מרן לברר פרטי עיקרי מבחינתו: האם תאפשר לבעלה העתידי לשקוד על תלמודו באין מפריע?
בימינו, נדמה שכמעט כל בת סמינר חסודה תשיב על השאלה בחיוב ובהתלהבות. אך בצעירותו של מרן זצ"ל, מעטות היו הבנות שהסכימו לנהל אורח חיים שכזה. שנים ארוכות נדרשו עד שמצא מרן את הרבנית ע"ה, שויתרה על הצעות שידוך מפתות עם בחורים עשירים ממשפחות חשובות, וביקשה להינשא דוקא לבחור העני שהקדיש את חייו לתורה.
זמן מה לאחר נישואיי, באחד מלילות השבת על שולחנו של מרן, סיפרה הרבנית מרגלית ע"ה לרב, שבעלי – הרב משה, חוזר בכל ערב בשעה מאוחרת, לאחר שמסיים 'סדר שלישי', בבית המדרש. "הרב עובדיה", אמרה הרבנית לרב בקולה המתנגן, "תבקש ממנו לחזור מוקדם יותר הביתה..."
בתשובה, פנה אליי מרן זצ"ל ואמר לי: לפני כמה דקות, אמרנו את המזמור 'אשת חייל'. באחד הפסוקים שם, כתוב "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". את מכירה את הפסוק הזה? שאל מרן, והנהנתי בראשי בחיוב.
ובכן, המשיך מרן ושאל, איזה שבח יש בפסוק הזה לאשת החייל, הרי הפסוק משבח דווקא את הבעל? אלא, השיב מרן, כאשר הבעל יושב בבית המדרש ועוסק בתורה עם "זקני ארץ" - תלמידי חכמים וגדולי תורה, ומגיעה שעה מאוחרת בלילה, כל אחד מהם מסתכל בשעון, וממהר לחזור הביתה, שמא תתרעם עליו אשתו שהוא מגיע לבית בשעה כה מאוחרת.
והנה, רואים כולם שיש תלמיד חכם שהוגה בתורה בנחת, ובכלל לא מביט אל השעון, וכולם חושבים: איך זה יתכן שהוא לא ממהר כמונו? וכי אין לו אשה? על זה אומר שלמה המלך: "נודע בשערים בעלה" - שיש לו אשת חייל כזאת, שאף פעם לא תצא מגדרה, "בשבתו עם זקני ארץ".
"הפסוק הזה מדבר על הרבנית מרגלית", אמר לי מרן בחיוך, "תהיי גם את כמוה..."
מצניעות לא מפסידים
אחת מההקפדות המפורסמות של מרן זצ"ל, היה בענין כיסוי הראש כהלכה. כאשר היו מגיעים להתייעץ עמו בנוגע להצעת שידוך מסוימת, ביקש לשמוע האם תסכים הכלה ללבוש מטפחת צנועה המכסה את הראש כראוי, כמנהג אימותינו הצנועות. מרן סבר כי בחורה שמצהירה על רצונה לחבוש מטפחת, יש ללמוד מכך על יראת השמים שלה, ועל אישיות חזקה ויציבה שאינה נסחפת עם הזרם.
כמובן שכל משפחה נוהגת על פי דעת רבותיה. אנחנו, חינכנו במשך כל השנים את בנותינו לשאת בגאון את דרכו של סבא, למרות כל הפיתויים הסביבתיים, וללבוש מטפחת באופן צנוע והולם, שאינו נופל במראהו במאומה מכל פאה מגונדרת.
כמעט אין אירוע שאני מגיעה אליו, ולא ניגשות אליי בנות שמבקשות ללמוד איך לקשור מטפחת. אני כמובן נענית בחפץ לב, ופעמים רבות מזמינה אליי הביתה כלות ומלמדת אותן לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. כשהייתי מספרת זאת למרן, הוא היה מרעיף עליי ברכות עד בלי די.
מרן היה מיצר מאוד על כך, שיש גורמים מתוך המחנה שהצליחו להחליש את בנות ישראל בנושא זה, וליצור מצג שוא כאילו בחורות המבקשות לחבוש מטפחת, שייכות לזרם רדוד או פשרני יותר, שאינו נמנה על הציבור ה'ישיבתי', בעלי ההשקפה. פעם שמע בכאב גדול, שיש ראשי ישיבות המדריכים את תלמידיהם שלא לגשת להצעות שידוך שכוללות 'מטפחת'.
פעמים רבות הכנסתי אל מרן זצ"ל בנות טובות ומוצלחות, שסיפרו כי רצונם לחבוש מטפחת, גורם להם לעיכובים רבים בהצעות השידוכים. מרן היה מברך את אותן בנות מקירות לבו, ומבטיח להן שבזכות עמידתן האיתנה, יזכו לחתן תלמיד חכם וירא ה' באמת, שיאיר את העולם בתורתו. אני יכולה להעיד, שכל אותן בנות זכו להינשא לבחורים מובחרים.
"אין בכך מופת או סגולה", היה אומר מרן. "כך קבע הקב"ה בבריאה: מהקפדה על צניעות, לא מפסידים".