נדיר: כילד, הרב עובדיה צייר את עצמו כ"מרן"

ביום המיועד, התייצבו הצפרדעים על קו המרוץ, כשבני משפחתם עומדים מאחוריהם, לתמוך ולקרוא קריאות עידוד. האות ניתן על ידי ראש השבט, ותיכף זינקו הצפרדעים והחלו לטפס. אלא שגזע העץ היה חלקלק מידי, ותוך מספר שניות החלו עשרות צפרדעים לנשור מהעץ, כשראשן נחבט בקרקע.

"לא ניתן לטפס על העץ הזה, אין סיכוי", הצטדקו הצפרדעים שנפלו, והצטרפו לקהל הרחב שהביט על העץ בדריכות: על הגזע נותרו עדיין כמה צפרדעים שנאחזו בציפורניהן במאמץ שלא ליפול.

ככל שחלפו הרגעים, החלו כולם להבין שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. "תרדו", הכריזו לעבר הצפרדעים, "לעולם לא תצליחו להגיע". כמה מהן ניסו בכל זאת להתאמץ, אך מהר מאוד נטשו את המרוץ וקפצו למטה, תוך שהן מצטרפות לקריאות הפסימיות של הקהל.

הצפרדעים האחרונות שנותרו על העץ, ניסו להמשיך בשארית כוחותיהן. הקהל לא הפסיק ללעוג להן, וכמה אף החלו להתבדח על היומרה שלהן להעפיל לצמרת. "אין לכן את הכישורים הבסיסיים הנדרשים לטיפוס על עץ", גיחכו.

אט אט נשרו כל הצפרדעים, האחת אחרי השניה. כולן, מלבד אחת. נראה היה שכל קריאות הבוז, הלעג והצעקות, לא עושים עליה רושם, והיא ממשיכה לטפס במאמץ עילאי, באיטיות אך בעקביות.

הקהל הגדול צפה בדאגה אחר התקדמותה של הצפרדע, ורק הגביר את ניסיונות השכנוע: "בסוף הרי ממילא תיפלי. הנפילה מהגובה הזה הרבה יותר כואבת...", אמרו כמעט בתחנונים. לרגע היה נדמה שהיא עוצרת, אבל אז חזרה שוב לטפס.

"היא פשוט מתאבדת", הנידו כולם בראשם ברחמים, אלא שבדיוק אז, מול עיניהם הנדהמות, קפצה הצפרדע קפיצה אחרונה והגיעה לצמרת.

מעט מבויש, ניגש ראש השבט אל הצפרדע האמיצה, על מנת לברך אותה על ההישג המרשים. "איך הצלחת לעשות זאת"? שאל בנימוס, אך לא זכה למענה. הוא ניסה לשאול שוב, והגביר מעט את קולו, אך הצפרדע המשיכה בשתיקתה.

כעסו של ראש השבט החל להתעורר, אלא שלפתע ניגשה אליו אחת הצפרדעים. "היא לא יכולה לשמוע אותך", לחשה באוזנו, "היא פשוט חירשת..."

הכל בידינו

שבועיים אחרי הבחירות הדרמטיות לנשיאות ארצות הברית, נדמה שהעולם החל להתרגל לצמד המילים: "הנשיא טראמפ". בעוד כלי התקשורת מנסים ללמוד ולהפיק לקחים, כיצד טעו בכל הניתוחים והתחזיות, נדמה שהגיע הזמן ללמוד משהו גם לעצמנו.

כאשר נבחר הנשיא ברק אובמה לכהונתו הראשונה, הגיעו כמה תלמידים אל מרן זצ"ל, ושאלו אותו: מה עלינו ללמוד מבחירתו ההיסטורית של האפרו-אמריקאי הראשון, למשרה כה רמה?

אמר להם מרן: "אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה". אין דבר העומד בפני הרצון.

מרן לא אמר זאת מהשפה ולחוץ. הוא חווה זאת על בשרו. כל ימיו היו רצופים התמודדויות מורכבות, רוחות עזות וסערות, שאיימו על הגשמת שאיפותיו וחלומותיו. אך מעולם הוא לא אמר נואש.

לא פעם סיפר איך חבריו לכתה היו מלגלגים עליו על שהקדיש שעות ארוכות לכתיבה, על חשבון ההפסקה שלו. בגיל 17, כאשר הוציא לאור את חיבורו הראשון, הוא נתן לכך ביטוי בהקדמתו, וסיפר על אותם האומרים "מי הוא זה, שפל ונבזה, שנהיה מחבר חיבורים". אבל באותה נשימה הוא משיב, בלי להירתע ובלי לגמגם: "שמתי פניי כחלמיש, ומדרכי לא אמיש".

כי לפעמים כדי להגיע אל היעד הנכסף, צריך להיות חרש. לטפס ולנסות להעפיל לגבהים, בלי להסתכל למטה, בלי לשמוע את קולות הסביבה.

בין עשרות מחברותיו של מרן, מתקופת היותו צעיר לימים, ניתן למצוא נקודות רבות המצביעות על שאיפותיו. כך למשל, גילינו פעם בכריכת אחת המחברות, איך שירטט בכישרון דיוקן של רב לבוש גלימה וחבוש במצנפת הראשון לציון...