אחרי סדרת פיוטי רבי ישראל נג'ארה, אנחנו מגיעים לפתיחה די משמעותית בשירת הבקשות. אפשר לשים לב, שמשלב זה של השירה ברצף הפתיחות הולכות ונהיות ארוכות יותר כאשר אפשר לומר שהפתיחה בה אנו עסוקים היום "אני אשיר עוזך וארנן לבוקר עוזך" היא יחסית באורך בינוני.
המשמעות של כך היא שבניגוד לפתיחות הארוכות יותר בהן כל פסוק או פסקה שר סולן אחר, את הפתיחה הזו שר סולן אחד מתחילתה עד סופה והיא מהווה גשר בין הפיוט 'אשיר עוז ללב חוקר' לפיוט שמגיע אחריו 'אודה לאל לבב חוקר'.
תפקיד הפייטן בפתיחה הוא למעשה לעשות מעבר מקאמי, 'אשיר עוז אל לב חוקר' הוא במקאם עג'אם ו'אודה לאל לבב חוקר' הוא במקאם סבא. מבחינת האופי המקאמים שונים מאד ותפקיד הסולן הוא לעשות את הגשר הזה לעבור בין סולם לסולם, בין מקאם למקאם וגם להגיש לנו את סוף הפתיחה בטון וגובה שיתאים לקולות האנשים שלא יהיה נמוך מידי או גבוה מידי.
כמו שאמרנו בעבר, לפתיחות אין מנגינה מדויקת ולמעשה אנחנו מאלתרים אותם במקום. לא מדובר ביצירת יש מאין, למרות שאין מנגינה ולמרות שכשהפייטן פוצה את פיו מה שיוצא לו באותו רגע זה מה שיוצא, זה אלתור, זה לא דבר שניתן לחזור עליו או ללמוד אותו אם לא הקליטו אותו ובשבת כמובן לא מקליטים.
צריך להבין שהאלתור - הפתיחות ובשפה המוזיקלית המזרחית נקרא המאוואל, מורכב ממשפטים מוזיקליים מלודיים, אפילו מחלקי משפטים, שרובם יהיו מוכרים לנו. כלומר, הפייטן המאלתר אמנם יוצר את היצירה בו במקום, אך הוא משתמש בחומרי גולם שקיימים בראשו.
כמעט כל מה שיצא לו זה דברים שהוא שמע בעבר והפנים באופן מודע או לא מודע. לכל מקאם יש מוטיבים אופייניים והפייטן שגדל בתוך המוזיקה הזו לאורך שנים שומע כל הזמן פתיחות שאנשים אחרים עשו ומטבע הדברים, הדברים מופנמים לזיכרון הבלתי מודע וכשהוא נדרש לאלתר בעצמו, מתוך כל העושר שהוא ינק ספג לאורך כל החיים משהו יוצא.
מרכיב היצירה בו במקום, הוא דבר ייחודי למוזיקה המזרחית הקלאסית, אין צורה כזו מעט בשום מזיקה אחרת בעולם, אך עדיין היא כאמור לא יש מאין אלא שימוש במטען מוזיקלי שהפייטן נושא איתו וכשהוא מאלתר את הפתיחה הוא מסדר את הצלילים שעולים במוחו באופן שמרגיש לו נכון באותו רגע.
כמובן שזה מצריך מיומנות רבה, כי אין זמן להתכונן לזה אי אפשר להכין את זה מראש, הפייטן לא יודע מראש מה ייתנו לו סולו והוא מתחיל לשיר וזורם עם זה לתוך הפתיחה הכל אינטואיטיבי, כמובן בתוך מסגרת המקאם. הוא מתחיל בעג'אם וצריך לסיים בסבא, אך באמצע יש לו הרבה חופש לשלב מוטיבים שונים. הוא יכול לעבור גם מקאמים באמצע ובדרך כלל בפסוקים האמצעים של הפתיחה הפייטן יעשה מדולציות -מעבר בין מקאמים - בין סולמות שכנים.
למעשה, מה שיש לפייטן לעשות זה לקחת את המטען המוזיקלי שיש לו וליצור יצירה קצרה שתרגש ותרתק את המאזינים.
כפי שאמרנו בעבר, רגעי המתח המוזיקליים המשמעותים ביותר בשירת הבקשות נוצרים דווקא בפתיחות, כי הן נוצרות במקום וזה תמיד מסקרן ומעניין לראות מה יהיה עכשיו.
כאמור, הפתיחה דורשת מיומנות מוזיקלית לא פחותה, כדי לדעת לפתוח באחד ולסיים בשני ולהגיש בגובה שיהיה מתאים לציבור כדי שראש הקבוצה לא יצטרך להנמיך או להגביה את הטון עבור הציבור.
חשוב לציין, כי גם הטקסט של הפתיחה עוסק בבוקר בדומה לפיוטים הקודמים, והיא משקפת בתוכה את הכוונה האמיתית של שירת הבקשות, שלא מדובר פה בקונצרט אלא בשירה להשם - "ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך, עוזי אליך אזמרה".
מדובר בשירה קבוצתית שהיא שירה להשם, עם כל הסולואים והמתח המוזיקלי הכוונה בסופו של דבר צריכה להיות "עוזי אליך אזמרה" ו"ברון יחד כל כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוקים".
כאשר הכוונה הזו מופנמת, אז התוצאה תמיד הרבה יותר טובה מסתם מוזיקה טובה והיא גורמת אף להתרוממות רוחנית שאפשר לחוות במהלך השעות האלו של הלילה.
האזינו לפתיחת 'ואני אשיר עוזך' בביצועו של הפייטן משה חבושה בשירת הבקשות שהוקלטה לפני כמה שנים בעיר בני ברק.