המשטרה ושירותי הכבאות יודעים לומר כמעט בוודאות שהשריפה הראשונה בגל הנוכחי, זו שהתרחשה באזור היישוב נווה שלום, הייתה תאונה. ההמשך, ובעיקר השריפות באזור זכרון יעקב וחיפה, הן כנראה ברובן תוצאה של מעשי הצתה מכוונת.
כמה אירוני שהמקום שבו החל גל השריפות וההצתות הוא אותו נווה שלום, שנוסד באזור לטרון, כדי להביא לשיתוף פעולה ודו-קיום ביחד ביישוב אחד של יהודים וערבים. גל ההצתות מעיד שהיעד הזה עוד רחוק מהשגה.
גם מי שאיננו מומחה יכול לקבוע שבחלק ניכר, אם לא ברוב השריפות, מדובר בהצתה מכוונת. אנחנו רואים הצתה בכמה מוקדים בעת ובעונה אחת, אם בראשון לציון או בחיפה. השריפה פורצת כמעט באותן דקות בכל המוקדים. יותר מזה – כשמביטים על המפה אפשר לראות שמוקדי ההבערה ממוקמים מצפון מזרח לשכונות היהודיות וליישובים היהודיים, שנבחרו כיעד ל"טרור האש". המיקום גורם לכך שהרוח המזרחית, שהשתנתה אתמול לצפון מזרחית, נושאת את הגיצים ממוקדי הבערה ההתחלתיים לעבר העצים והשיחים היבשים מאוד בעונה הזאת, ובעיקר בימים אלה – אל שולי השכונות היהודיות. המבעירים לא צריכים להתקרב לשכונות. הם יכולים להבעיר את האש משטח סמוך, רחוק מעין וממצלמות המעקב, והרוח היבשה עושה את השאר.
זו לא תופעה חדשה. טרור האש מוכר לתנועה הציונית עוד מתחילת המאה הקודמת. "בוער הגורן בתל יוסף", כתב המשורר בשיר הערש ששרה האם ביישוב היהודי בעמק ישראל לבנה שמתקשה להירדם. היום אפשר לומר שזו צורה חדשה של מה שמכונה "טרור מקומי" או "טרור בודדים". אפשר להעריך שהסיקור התקשורתי האינטנסיבי של השריפה הראשונה בגל הנוכחי בנווה שלום היה מקור השראה להסתות הראשונות. אחר כך באו ההצתות – חיקוי בזכרון ובסביבותיה, ואחר כך מה שנראה כיוזמה מקומית מאורגנת ומתואמת, בין השאר כתוצאה מההסתות ברשת שהביאו להצתות בחיפה.
גל ההצתות הוא אינו אלא סוג מיוחד במינו של גל הטרור העממי שפוקד אותנו מאז ספטמבר 2015. העיתוי נובע בעיקר מתנאי מזג האוויר המיוחדים שנוצרו בימים האחרונים. אז מה, אם כן, ניתן לעשות כדי להילחם בטרור האש ולבלום אותו? ראשית, צריך לקוות שמזג האוויר הנוכחי המאופיין ביובש וברוחות הצפון מזרחיות ייפסק. אבל זה בידי הטבע ולא בידי האדם. מה שמדינת ישראל וזרועות הביטחון שלה יכולים לעשות זה לבצע פעולות מניעה כמו שיגור סיורים ותצפיות לעבר אזורים שבהם יש שכונות ויישובים יהודיים סמוכים לשכונות ויישובים ערביים.
אפשר גם לבצע פעילות הסברה והרתעה בקרב נכבדי היישובים הערביים, ולדרוש מהמנהיגים לגנות את התבערות האלו המסכנות את הדו-קיום השברירי ממילא בין יהודים לערבים במדינת ישראל. רכזי השב"כ הפועלים בתוך מדינת ישראל צריכים להכפיל את מאמציהם וכך גם המודיעין של משטרת ישראל. המועצות המקומיות חייבות, בעיקר באזורים של אוכלוסייה מעורבת, לפתוח פסי אש רחבים, נקיים מצמחייה, סביב שכונות מגורים כדי למנוע התפשטות אש. הפגיעה בנוף כואבת אבל האש כואבת יותר. שם המשחק הוא מודיעין ומניעה, וככל שירבו האמצעים שינקטו בשני התחומים, כך תדעך האש.
יש להוציא סיורים לאזורים מיוערים וסבוכים באזורים המועדים להתלקחות, גם כדי לאתר מוקדי תבערה מוכנים שהמבעירים הכינו מראש (כן, יש לא מעט כאלה) וגם כדי להרתיע מבעירים שיברחו ברגע שיראו חיילים ושוטרים בשטח. יש לעשות זאת מהר ובצורה מסיבית ואינטנסיבית, כדי להראות נוכחות בשטח.
דווקא בתחום כיבוי האש והטיפול באוכלוסייה האזרחית, ניכר שיפור גדול בתפקוד הרשויות המופקדות על העניין. כיבוי האש, משטרת ישראל ופיקוד העורף למדו לעבוד ביחד. הם יודעים במהירות לפנות אזרחים ולהצביע להם על נתיבים ואזורים פתוחים, ויש מטוסי כיבוי ותרגולת להזעיק עזרה מבחוץ – כל אלה מנעו פגיעה בנפש עד עכשיו וזה בהחלט הישג.