במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת התקשרה קלאב הוטל עם עשרות אלפי אנשים בהסכמים למתן זכות שימוש ביחידות נופש במלונות בטבריה ובאילת.
לייעוץ בתחום:
בהסכמים נקבע כי זכות הנופש היא לתקופה ממושכת של עשרות שנים (50 או 98 שנה). הרוכשים שילמו לקלאב הוטל תשלום ראשוני וחד פעמי (29,000 שקל בממוצע). בנוסף, הם נדרשו לשלם "דמי אחזקה שנתיים" לחברת ניהול – סך של אלפי שקלים מידי שנה. תמורת סכומים אלה הרוכשים היו זכאים לקבל יחידת נופש במלון לשבוע בשנה.
ביוני 2013 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לתביעה ייצוגית נגד הרשת, בה ביקשו התובעים להצהיר כי רוכשים שקנו יחידות נופש זכאים לסיים את ההתקשרות. בית המשפט הציע אז לקלאב הוטל כי יינתן פסק דין סופי על בסיס ההחלטה, אך היא סירבה ולכן ההליכים נמשכו.
לטענת התובעים, על פי הסכמי הרכישה הם רשאים "לוותר" על זכות הנופש, להביא את ההתקשרות עם קלאב הוטל לסיומה ולהפסיק לשלם את דמי האחזקה. לדבריהם, מדובר בחוזים אחידים וכל פרשנות אחרת היא תנאי מקפח שדינו להתבטל.
קלאב הוטל טענה מנגד כי זכותם של הרוכשים ביחידות היא קניינית ואינה ניתנת לביטול. עוד לדבריה, ההסכם אינו יוצר הפרדה בין התמורה הראשונית לבין דמי האחזקה ולכן התשלום השנתי חל גם הוא למשך כל תקופת החכירה של יחידת הנופש. היא הוסיפה כי הסתמכה על דמי האחזקה של הרוכשים וביטולם יסב לה נזק.
חוסר הגינות קיצוני
השופט רחמים כהן מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי טענת הנתבעות שמדובר בזכות מעין קניינית מנוגדת לעמדה שהציגו בהליכים אחרים.
לדבריו, הסכמי הרכישה הם חוזים אחידים שתנאיהם נקבעו מראש, באופן חד צדדי, על ידי קלאב הוטל. עיון בהסכמים מעלה כי אין בהם הוראה מפורשת האוסרת על הרוכש להשתחרר מהם. זאת, כאשר משמעות הטענה ההפוכה היא שלא ניתן לבטל את ההסכם במשך עשרות שנים.
לדברי השופט, אם קלאב הוטל רצתה שההסכם לא יאפשר לרוכשים להשתחרר ממנו היה עליה לכתוב זאת במפורש באופן שהרוכשים יבינו שעליהם (ולעתים גם בניהם אחריהם) לשלם את דמי האחזקה במשך שנים ארוכות וללא קשר לשאלה אם הם עושים שימוש ביחידה. עוד ציין השופט כי ההנחה הפרשנית שלפיה "חוזים לא נערכים לצמיתות" תומכת בעמדת התובעים.
השופט דחה את טענת ההסתמכות של קלאב הוטל וכתב כי על פי פרשנות הסכמי הרכישה ותכליתם, הרוכשים שילמו את כל התמורה עבור זכות הנופש ואילו קלאב הוטל התחייבה לתת שבוע נופש תמורת דמי אחזקה.
הוא הוסיף כי "לו היה ממש בטענת ההסתמכות ניתן להניח, שהחובה הנטענת לתשלום דמי אחזקה למשך 98 שנים ויותר הייתה מעוגנת היטב בהסכמי ההתקשרות". לדבריו, "פרשנות קלאב הוטל אינה סבירה, יש בה משום חוסר הגינות קיצוני ותוצאתה תניה מקפחת, שדינה ביטול".
בנסיבות אלה, קיבל השופט את התובענה הייצוגית וקבע כי כל בעל זכות נופש שהתקשר עם אחת הנתבעות בהסכמים לרכישת זכויות במלונות טבריה, אילת וקלאב אין אילת רשאי לסיים את ההתקשרות, תוך ויתור על זכותו ביחידה, והוא אינו חייב עוד לשלם דמי אחזקה.
השופט הותיר את פסיקת הגמול ושכר הטרחה להחלטה נפרדת.
- ב"כ התובעים: עו"ד ד"ר שחר ולר וד"ר עומר דקל, עו"ד עובדיה כהן
- ב"כ הנתבעות: עו"ד ש. הורוביץ ושות', משרד פישר בכר חן וול אוריון ושות', עו"ד אלקס הרטמן חגי דורון ואוריאל פרינץ
עורכי דין חוזים • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עורכת דין דלית כסלו ספקטור ממשרד ספקטור–אורן עוסקת בחוזים ומסחר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.