בפרשתנו אנו נחשפים לעובדה, שקודם הפיכת סדום, הקב"ה רואה לנכון לעדכן את אברהם בחורבן שהוא עומד להביא עליהם, באומרו: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?!" (בראשית י"ח)
הביטוי הזה מעורר תמיהה, הרי אירועים רבים נסתרו מאברהם ולא ידע בהם שיקרו - עד שקרו בפועל. אם כן, מדוע כל כך חשוב שהוא ידע מראש דווקא על הפיכת סדום?
רש"י מבאר: "לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו (של סדום) - שלו הן. קראתי אותו אברהם - אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב - שהוא אוֹהֲבִי?!"
אך נראה - שבנוסף לכך, הקב"ה רומז לאברהם בזה שהגזירה על "הפיכת סדום" היא אינה מצב "בִּלְתִּי-הָפִיך", ולעולם אסור להתייאש מן הרחמים, ואולי על ידי שירבה בתפילה - תתבטל רוע הגזירה.
אמנם, אברהם הבין את הרמז ובקש עליהם רחמים, ובכל זאת החשש התממש - וסדום נהפכה. אך מכל מקום, המסר עדיין נכון: "זה לא נגמר - כל זמן שזה לא נגמר!" לעולם יש מקום להרבות בתפילה ולבקש.
רעיון דומה, אנו מוצאים בפרשת "לך לך". אחר שאברהם אומר: "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". משיב לו ה': "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית ט"ו).
ומבאר רש"י: "לפי מדרשו - אמר לו: צא מאצטגנינות שלך - שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן. אברם - אין לו בן, אבל אברהם - יש לו בן! וכן שרי - לא תלד, אבל שרה - תלד! אני קורא לכם שם אחר - וישתנה המזל".
רבי יעקב קראנץ (המגיד מדובנה) מביא את המשך דברי המדרש,שאמר ה' לאברהם: "מאותו כוכב, שאתה רואה שאין אתה מוליד - אני מראה לך שאתה מוליד" (במדבר רבה ב). ומבאר זאת כדרכו - על ידי משל:
אדם, שהיה בידו רכוש יקר: כלי כסף, כלי זהב ותכשיטים. והיה חושש להשאירם בביתו והלך והפקיד אותם בכספת בבנק. ובלילה באו שודדים ופרצו את הבנק, וגנבו את רכושו אשר בכספת. מנהל הבנק - שראה בבוקר את הגניבה, מיהר לשלוח שליח מיוחד לבעל הרכוש, כדי שיודיע לו על הגניבה שאירעה בממונו.
כששמע אותו מפקיד - על דבר השוד, מיהר להעמיד את אנשיו ונעריו, שיחפשו וירדפו אחר הגנבים, אולי ימציאו הגניבה אליו בחזרה. אמר לו השליח: לחינם אתה טורח! הרי אין סיכוי שתתפסו את הגנבים או תצילו הממון, שבוודאי הגנבים התרחקו הרבה.
שאל אותו בעל הממון: בשביל מה הגעת אלי היום? אמר השליח: כי כך ציווני אדוני מנהל הבנק - להודיעך אודות הגניבה. ענהו המפקיד: השמע לאוזניך - מה שאתה מוציא מפיך! מדוע טרח אדוניך למהר ולשלוח אותך אלי מיד? אלא בוודאי סבור הוא, שיש סיכוי להציל הרכוש - על ידי מרדף בעקבות השודדים, עצם הגעתך לפה - היא הנותנת פתח להצלה, וסותרת את דבריך.
והנמשל: אברהם ראה בכוכבים שאין הוא מוליד בן, והיה סבור שהוא חוק - שאי אפשר לשנותו. אמר לו ה': "צא מאצטגנינות שלך!" - תחשוב מחוץ לקופסה! אדרבה, "מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד, אני מראה לך - שאתה מוליד!" כלומר, אם הראיתי לך את הרמז בכוכבים - שלא יהיה לך בן, משם תוכל להסיק - שאני רוצה בתפילתך על בנים, ואם תתפלל - אתן לך בן! אם לא הייתי רוצה שיהיה לך בן, לא הייתי מראה לך דבר - שלא תוכל לשנותו.
וכן מצינו בדברי חז"ל: "מפני מה היו אמותינו עקרות? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים".
דוגמה נוספת לכך, נוכל למצואבמסכת ברכות (דף י.)המספרת על ישעיהו הנביא שבא לבקר את חזקיהו המלך החולה, ומבשר לו "צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו ל"ח), כלומר, שעומד הוא למות, וגם אין לו חלק לעולם הבא - משום שלא עסק בפריה ורביה.
חזקיהו מקבל את הביקורת, הוא רוצה לתקן את חטאו, ומבקש מישעיהו שיתן לו את בתו לאשה. וישעיהו משיב שאין טעם, כי "כבר נגזרה עליך גזירה".
בתגובה לכך, המלך גוער בנביא: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר: הֵן יִקְטְלֵנִי - לוֹ אֲיַחֵל (איוב י"ג)".
ומבאר רבי יחזקאל לנדא בספרו "ציון לנפש חיה" (צל"ח): "כי זה דרכו של הקב"ה, כשרוצה לקבל בתשובה ולבטל הגזירה - הוא מודיע ומפרסם גזירתו כדי שיתיירא זה וישוב בתשובה, שאם לא היה רצונו בשביל זה - לא היה צורך להודיע הגזירה".
ואכן, מתואר בנביא: "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'". ותשובת האלוקים לא אחרה לבוא: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (ישעיהו ל"ח).
רבי יעקב קמינצקי ז"ל בספרו "אמת ליעקב" מציין, שבתפילתו של אברהם על הצלת סדום מתגלית בפנינו גדלות רוחו. ניתן לשער, שאברהם התעמת במהלך חייו עם אנשי סדום ועמורה. הוא הקים "מפלגה" שחרתה על דגלה הכנסת אורחים ועשיית טוב וחסד, ואנשי סדום עמדו "בקצה השני של הקשת הפוליטית",הם דגלו ברוע, אֵגוֹאִיזְם טהור, וחוסר סובלנות כלפי זרים. למעשה, סדום הִיוְתה את ה"אַנְטִי-תֵזָה" של אברהם ואמונתו, והם נאבקו זה מול זה - על דעת הקהל.
אפשר היה לצפות, שבשעה שיודיע לו הקב"ה על חורבנה של סדום - שיתמלא שמחה על נפילת אויביו המרים. אך למרבה הפלא, אנו לא מוצאים באברהם שום סימן של "שמחה לאיד"! ההפך הוא הנכון - אברהם ממהר להתפלל ולבקש רחמים על סדום, על מנת להציל אותם.
ההסבר לכך טמון - ברדיפתו של אברהם אחר האמת. שנאתו לבני סדום אינה על "רקע אישי", אלא על רקע אידיאולוגי טהור. וברגע שמרחפת סכנה מעל ראשם, הוא אינו מתבלבל, ומשתדל גם בשבילם - ללא שום אינטרס או "רווח פוליטי".
התנהגות זו, בולטת בזוֹהרה על רקע מאפייני "הפוליטיקה" הקיימים בעולם. גם אנשיםאִידֵאָלִיסְטִים, שבונים מערכת או מוסד על מנת לממש את הרעיון הוּמָנִי. פעמים רבות, הם "מסמנים" את מי שאינו נמנה על המחנה שלהם או שאינו שותף לרעיון שלהם - כיריב ואויב, והם מייחלים למפלתו ושמחים בה.
לעומת זאת, אברהם אינו שוכח את "התכלית" שהוא מייצג. גם על רקע המאבקים הצודקים שלו - נגד סדום, הוא מבין את אחריותו כ"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם": גם האב המייסר את בניו - על מעשיהם הרעים, יטרח להצילם - בשעת סכנה.